הלכות גדולות · סימן מ״ט, ב׳

(פסק) ומאן דמוזיף זוזי לחבריה וקבע ליה זמנא ללוה ומטא זמניה ולא פרעיה ואזל ונחת לנכסים בדלא תבעיה מסלקינן דההוא דיינא דאחתיה למלוה לנכסי דלוה מקמי דליתבעיה ללוה סלקיה רב חנין בריה דרב ייבא אמר רבא מאן חכים למיעבד הכי אי לאו רב חנין בריה דרב ייבא קסבר נכסוהי דבר אינש אינון ערבין ביה ותנן המלוה את חבירו על ידי ערב לא יפרע מן הערב תחלה וקיימא לן דלא יתבע ערב תחלה (שם קעו:) תניא נמי הכי המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע ערב תחלה ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחלה. (שם קעד.) ההוא ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דליתבעינון ליתמי רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו רב הונא בריה דרב יהושע אמר אימא צררי אתפסיה (שם ע"ב) מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה שלחו מתם שמתוה ומית בשמתיה והלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. מיתיבי שטר חוב היוצא מידי ערב אינו גובה ואם כתוב בו כבר התקבלתי ממך גובה בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ודאי תיובתיה אלא לרב פפא נימא תיהוי תיובתיה שאני התם דלהכי טרח וכתב ליה התקבלתי. ההוא ערבא דעכו"ם דאזל ופרעיה מקמי דליתבעינון ליתמי אמר ליה רב מרדכי לרב אשי הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא אפילו למאן דאמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו הכי מצי אמר ליה האי דלא תבעך משום דגוי דיניה בתר ערבא אזיל. ואיכא דאמרי אפילו למאן דאמר חיישינן לצררי כיון דגוי דיניה בתר ערבא אזיל אי לאו דצררי אתפסיה לא הוה עביד ביה ערבותא. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר הערב לאשה בכתובה והיה בעלה מגרשה ידירנה הנאה שמא יעשו קנוניא על נכסיו של זה ויחזיר זה את אשתו: