הלכות גדולות · סימן מ״ז, ה׳

(פסק) אדם שתפש בדין בעל אחותו או אחיו או אחותו ואמר להם ממון בבית אבי ולא מצאתי אותו ופסקו עליהם שבועה ועשו ביניהם פשרה ונתנו לו דבר מועט והחל להם את השבועה וקנו מידו אי קנו מידו בלשון הזה שנטלתה ממון זה והחלת כל שיש לך אף ע"פ שנתגלתה עליהם ממון אביו מה שעשה עשוי שהרי החל להם אבל אם כלשון הזה קנו מידו שנטלתה ממון זה והחלת שבועתך ולאחר מיכן נתגלתה עליהם ממון בית אביו שבועה החל ממון לא החל ומחזיר מה שנטל ומחזירים מה שנתגלתה עליהם וחזרה שבועה למקומה. מאן דאית ליה הלואה או פקדון גבי חבריה ואית ליה ברתא ואית ליה בעל ופקדיה לההוא הלואה או לההוא פקדון לברתיה ושכיב הוא ושכיבת ברתיה אף על גב דלא מטא לידיה דבעל מחיים דילה ירית ליה בעל לההוא ממונא דתנן (גיטין יג.) האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ומסקנא דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. מאן דכתב בשטר מתנה יהבית לפלוני ברי או לברתי או לאינתתי כל דאית לי ודהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא דכתב ליה אבל לבתר דכתב ליה שטר מתנה קנא ביתא או עבדא או מטלטלי לא קני דקיי"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. איתתא דיריתת ממונא מן בית נשא ממילא כדלא איתפקד בה א"נ אית לה ממונא גבי איניש מעלמא הלואה או שטרא ושכיבת לא ירית לה בעל מ"ט דמחסרי גוביינא ולא דמיא לקמייתא דקמייתא אמרי רבנן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו אבל האי ראוי הוא ובעל אינו נוטל בראוי כבמוחזק: