הלכות גדולות · סימן מ״ז, ד׳

(שם כב.) ת"ר שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום דברי רבי מאיר ר' יהודה אומר שום היתומים ששים יום ושל הקדש תשעים יום וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה ששים יום אמר רב חסדא אמר אבימי הלכה כרבי מאיר שוה היתומים ששים יום יתיב רב חייא בר אבין וקאמר לה להא שמעתא א"ל רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין ששים קאמרת או שלשים קאמרת א"ל ששים דיתומים או דהקדש א"ל דיתומים כר' מאיר או כרבי יהודה אמר לי' כר' מאיר והא רבי מאיר דיתומים שלשים יום קאמר א"ל הכי אמר רב חסדא קולפי טאבי בלעי מיניה דאבימי עלה דהא שמעתא בא להכריז רצופין שלשים בשני ובחמישי ששים ואע"ג דכי חשיב להו מר ליומי דהכרזה לא הוו אלא תמניסר יומי כיון דמשכא מילתא שמעי אינשי. אמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא א"כ היתה רבית אוכלת בהם ורבי יוחנן אמר או לשטר שיש בו רבות או לכתובת אשה משום דקא מפסדא מזוני ורב אשי מאי טעמא לא אמר כתובת אשה אמר לך הא תקינו רבנן מעשה ידיה תחת מזונותיה ואידך זימנין דלא ספקה. (כתובות קי:) המוציא שטר חוב על חבירו כתוב בבבל גובה מעות בבל שטר ארץ ישראל גובה עליו כסף ארץ ישראל היה כתוב סתם והוציאו בבבל גובה מעות בבל בארץ ישראל גובה עליו מעות ארץ ישראל כתוב כסף סתם מגבהו מה שירצה לוה מה שאין כן בכתובת אשה. (ערכין כב.) מרימר אגבי כתובה לגרושה מנכסי דיתמי אמר ליה רבינא למרימר והאמר רב יהודה אמר רב אסי אין נזקקין לנכסי יתומים אלא אם כן היתה רבית אוכלת בהם ור' יוחנן אומר או לשטר שיש בו רבית או לכתובת אשה משום מזוני ואפילו רבי יוחנן לא קאמר אלא באלמנה דקמפסדא מזוני אבל גרושה לא אמר ליה אנן ההיא דרבי יוחנן משום חינא משנינן לה. אמר רב נחמן מריש לא הוה מיזדקיקנא לנכסי דיתמי כיון דשמענא להא דאמר הונא חברין משמיה דרב יתמי דאכלי דלא דידהו ליזלו בתר שבקינהו מכאן והילך מזדקיקנא ומעיקרא מאי טעמא לא הוה מיזדקיק רב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסה מאי בינייהו איכא בינייהו שחייב מודה אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה שלחו מתה שמתוה ומית בשמתיה והלכה כרב הונא בריה דרב יהושע. (שם כב:) תנן שום היתומים שלשים יום ושל הקדש ששים יום ומכריזין בבקר וערב במאי עסקינן אי נימא בבעל חוב גוי גוי מי ציית ואלא פשיטא בבעל חוב ישראל בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע מוקי לה בשחייב מודה אלא לרב פפא קשיא אמר לך רב פפא אי בעית אימא כתובה משום חינא ואיבעית אימא בעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי קיבל עליו לינטר להו ליתמי עד דגדלי שקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה. ת"ש אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מן הזיבורית במאי עסקינן אי נימא בבעל חוב גוי מי ציית בבעל חוב גוי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אי קבל עליו לינטר להו ליתמי עד דגדלי שקיבל עליו לזה ולא קיבל עליו לזה. ת"ש על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב את חובו בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע מוקים לה בשחייב מודה אלא לרב פפא בשלמא כתובה משום חינא אלא בעל חוב קשיא הכא במאי עסקינן בבעל חוב גוי שקיבל עליו לזו ולא קיבל עליו לזו רבא אמר משום שובר א"ל רב הונא בריה דרב יהושע לרבא ומי חיישינן לשובר והתנן הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וא"ר אחא שר הבירה מעשה בא לפני ר' יצחק נפחא באנטוכיא ואמר לא שנו אלא כתובת אשה משום חינא אבל בעל חוב לא ורבא אמר רב נחמן אפילו בעל חוב נמי ואי חיישת לשובר התם נמי ניחוש א"ל התם כדאמרינן טעמא כדי שלא יהא כל אחד ואחד נוטל מעותיו של חבירו והולך ויושב לו במדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין. אמר רבא הלכתא אין נזקקין לנכסי יתומים ואם אמר תנו נזקקין שדה זו ומנה זו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס שדה סתם ומנה סתם נזקקין ומעמידין אפוטרופוס אבל נמצאת שדה שאינה שלו נזקקין ואין מעמידין אפוטרופוס אמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. אמר רב אשי הלכך אנן איזדקוקי לא מזדקקינן דהא אמר רבא הלכתא אין נזקקין ואי מזדקקינן מוקמינן אפוטרופוס דאמרי נהרדעי בכולהו נזקקין ומעמידין אפוטרופוס לבר מנמצאת שדה שאינה שלו דאחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן. (ב"ב לב:) רבא בר שרשום הוה איכא עליה קלא דקאכיל ארעא דיתמי א"ל אביי אימא לי איזה גופא דעובדא היכי הוה אמר ליה ארעא הוי נקיטנא במשכנתא מאבוהון דיתמי ואכלתה שני חזקה והוה אית לי זוזי יתירי עליה ואמינא אי מהדרנא לה לארעא ואמינא דאית לי זוזי גביה הא אמור רבנן הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה אלא אוכלה שיעור זוזי דכי מהדרנא להו ארעייהו מגו דאי בעינא אמינא לקוחה היא בידי כי אמינא דאית לי זוזי אחרינא מהימנא א"ל לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא איכא קלא עלה דארעא דיתמי היא אלא אהדרה ניהלייהו ולכי גדלי יתמי אישתעי דינא בהדייהו. (כתובות ק:) אמר רב יהודה אמר שמואל מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר ורב חסדא אמר אבימי מוליכין אותן לשוקים ולא פליגי הא דמקרב שוקא והא דמרחק שוקא. רב כהנא הוה בידיה שיכרא דרב משרשיא בר חקלאי יתמא שהייה עד ריגלא אמר אע"ג דהוי ביה איצצא מייתי זוזי חריפא. (כתובות כ.) בר שטיא זבין ניכסיה אתו בי תרי אמרי כשהוא חלים זבין ואתו בי תרי אמרי כשהוא שוטה זבין אמר רב אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי נכסי בחזקת בר שטיא. (ב"ב קעה.) אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים פרענוהו נאמנין תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים פרענו אין נאמנין כלפי לייא אדרבה היכא דאמר תנו דפסקה אבוהון למילתא איכא למימר דפרעו אמר מנה לפלוני בידי ולא אמר תנו דלא פסקה אבוהון למילתא איכא למימר דלא פרעו אלא הכי קאמר שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין מאי טעמא מדלא פסקה אבוהון למילתא סבר אידכר הוא תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין אי איתא דפרעיה לא אמר תנו. בעי רבא שכיב מרע שתבעוהו והודה מהו צריך לומר אתם עדי או אין צריך לומר אתה עדי צ"ל כתובו או אין צ"ל כתובו אדם משטה בשעת מיתה או אין אדם משטה בשעת מיתה בתר דבעיא הדר פשטה אין אדם משטה בשעת מיתה ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. יתומים שהוציאו שטר חוב על אחריה ואמרו להם ליתומים פרוע הוא ואפי' צוה אביהם שאינו פרוע והן אומרים פרוע נשבעין שפרוע הוא דכיון דהלכתא כדרב פפא דאמר (שבועות מא.) דמאן דנקיט שטרא דחבריה וא"ל פריעא הוא אמרינן למלוה אשתבע השתא דליתיה למלוה למשתבע יתמי לא מצו למשתבע דאין אדה מוריש שבועה לבניו הלכך משתבע לוה ואם רצה לוה משתבעי יתמי שבועת יתמי וכן הלכה. יתומים שאמרו שמענו מאבינו שהיה נושה בראובן מנה אפילו שבועה על ראובן ליכא אימר להשביע את בניו עשה. יתומים שמצאו כתוב בכתב אביהם שנושה בראובן מנה אפי' שבועה על ראובן ליכא אימר להשביע בניו עשה: