הלכות גדולות · סימן מ״ז, ב׳

(שם טז.) תנו רבנן מנודה לתלמיד אין מנודה לרב מנודה לרב מנודה לתלמיד מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת מנודה לעיר אחרת אין מנודה לעירו מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אין מנודה לנשיא אלמא נשיא אלים למישרי שמתא לכולי עלמא וכן הלכה. והיכא דמשמתין ליה בי דינא מיחייב למנהג נזיפיתא בנפשיה כאבל דתנן (שם טו.) מתעטפים ויושבין כאבלים וכמנודין למימרא דמיחייב בעיטוף ראש כאבל ואסיר בנעילת הסנדל ובתשמיש המטה דתניא וכן אתה אומר במנודה ואבל. (נדרים ז:) אמר רבי אילעא אמר רב נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו שלא בפניו מתירין לו שלא בפניו פשיטא מהו דתימא שלא בפניו נמי שמע ואתי לפקפוקי קמ"ל. אמר רב גידל אמר רב השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו לא נידהו הוא בעצמו יהא בנידוי שאין עניות מצויה אלא בבית שמזכירים שם שמים לבטלה ועניות קשה כמות דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני. א"ר אבא הוה קא אזלינן בתריה דרב הונא שמעה לההיא איתתא דאפקה שם שמים לבטלה שמתא ושרא לה לאלתר ש"מ תלת ש"מ השומע הזכרה מפי חבירו צריך לנדותו וש"מ נידוהו שלא בפניו מתיר לו שלא בפניו וש"מ אין בין נידוי להפרה כלום. אמר רב גידל אמר רב ותלמיד חכם מנדה לעצמו ומתיר לעצמו. (מכות יא:) אמר רב יהודה אמר רב נידוי על תנאי ואפילוג מעצמו צריך הפרה מנלן מיהודה שנאמר אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וגו' ואמר מר כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שבא משה רבינו וביקש עליו רחמים אמר לפניו רבונו של עולם מי גרם לראובן שיודה במעשה בלהה יהודה וזאת ליהודה מיד שמע ה' קול יהודה עאל אבריה לשפא לא הוו קא מעלין ליה במתיבתא דרקיעא ואל עמו תביאנו לא הוה ידע למשקל ומיטרח בשמעתא ידיו רב לו לא הוה קא סלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא. ועזר מצריו תהיה אלמא נדוהו על תנאי או שנדה לעצמו על תנאי ואף על פי שקיים התנאי צריך הפרה: