הלכות גדולות · סימן מ״ה, ו׳

(פסק) ולא מיבעיא הא דריבית מישראל קא שקיל אלא אפילו אוזפיה לגוי ומשקל ריבית מיניה במקום דצריך למיזף ישראל אסיר דכתיב (שם עא.) אם כסף תלוה את עמי עמי וגוי עמי קודם פשיטא לא נצרכא אלא לגוי בריבית וישראל בלא ריבית. (שם ע"ב) וכן גוי שלוה מעות מישראל בריבית וביקש להחזירן לו מצאו ישראל חבירו ואמר לו תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור. (שם סט:) אמר רבא שרי ליה לאינש למיתן ליה ארבעה זוזי לחבריה ומימר ליה אימא ליה לפלניא דנוזפן זוזי מאי טעמא שכר אמירה בעלמא הוא דקא שקיל כי הא דאבא מר בריה דרב פפא הוה שקיל אגאני דקירא מקיראי ואמר ליה לאבוה אוזפינהו זוזי אמרי ליה רבנן לרב פפא קאכיל בריה דמר רביתא אמר להו כל כי האי רביתא ליכול וליזיל שכר אמירה בעלמא הוא דקא שקיל. ומאן דיזיף זוזי מן ארמאה בריבית אסיר ליה לבר ישראל למיהוי ליה ערב משום דבדיניהם של גוים גוי בתר ערבא אזיל ואישתכח דישראל הוא דקא מוזיף בריבית וכקושיין דמקשינן וכדתריץ רב ששת (שם עא:) דמוקים לה לברייתא דתניא אל תקח מאתו נשך ותרבית ממנו אי אתה נוטל אבל אתה נעשה לו ערב ומקשינן ממאן אי נימא מישראל והתנן אלו עוברין בלא תעשה המלוה והלוה והערב והעדים וחכמים אומרים אף הסופר עובר בבל תתן לו ובבל תקח ולא תהיה לו כנושה ולא תשימון עליו נשך ולפני עור לא תתן מכשול ואלא מגוי כיון דבדיניהם גוי בתר ערבא אזיל אישתכח וישראל הוא דקא מוזיף בריביתא אמר רב ששת שקיבל עליו לדון בדיני ישראל דתנן (ב"ב קעג.) המלוה את חבירו על ידי ערב ולא יתבע ערב תחילה אי קבל עליו לדון בריבית לא ליזוף שקבל עליו לזו ולא קבל עליו לזו טעמא דקבל עליו לדון בדיני ישראל הא לא קבל עליו אסור: