הלכות גדולות · סימן מ״ה, ז׳

(פסק) והיכא דאיתנין ללוה ולערב ולא מקבל גוי אלא ערב מקבל ערב ריש כיסא וריבית מקבל לוה אי יהיב ליה משכון בגויה וערב לא נקביל ריבית. (ב"מ עה:) אמר אביי מלוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך לאחיך ולאחיך לא תשיך ומשום ולפני עור לא תתן מכשול ערב ועדים משום לא תשימון. כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע בו שאין לו שאסור לעבור לפניו שנאמר לא תהיה לו כנושה ורבי אסי אמר כאלו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים. והיכא דבעי ישראל למיזף מן חבריה ואמר ליה לגוי תלינון בגויך ואוזפינון בריבית דמיכסי מאדם קב"ה דגליא קמיה מיפרע מיניה דאמר רבא (שם סא:) למה לי יציאת מצרים דכתב רחמנא גבי ריבית וגבי ציצית וגבי משקלות אמר הקב"ה אני הוא שהבחנתי במצרים בין טיפה של בכור לטיפה שאינה של בכור אני עתיד ליפרע ממי שתולה מעותיו בגוי ומלוה אותן לישראל בריבית וממי שטומן משקלותיו במלח וממי שתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת היא. (שם עה.) והלכתא כרבי יצחק דאמר יש לו סאה לוה עליה כמה כורין וכי קאמרינן אסיר ללות סאה בסאה שמא יוקרו החטים או יוזלו ונמצאו באין לידי ריבית כשאין לו כל עיקר אבל יש לו אפילו סאה אחת לוה עליה כמה כורין. (שם סג:) אמר רב נחמן כללא דמילתא כל אגר נטר לי אסיר. ומאן דמוזיף זוזי לחבריה ושקיל מיניה ביתא במשכנתא ויהב ליה אגר ביתא בפחות אסיר דהויא ליה ריבית דתנן (שם סד:) המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית (שס סה.) מרבין על השכר ואין מרבין על המכר כיצד השכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בעשר סלעים בשנה ואם של חדש בחדש סלע בחודש מותר מכר לו את השדה ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך באלף זוז ואם לגורן בשנים עשר מנה אסור. (שם סד:) אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר מאי קא משמע לן תנינא המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות מפני שהוא ריבית אי מהתם הוה אמינא הני מילי בחצר דקיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר אבל חצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר אימא לא קא משמע לן. רב נחמן אמר אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר.