הלכות גדולות · סימן מ״ה, ב׳

(פסק) והיכא דאוזפיה עשרה זוזי וזבין ליה חיטי או שערי והוה קא אזלן תרי גריוי בזוזא ומן קמי דוהיב ליה קמא להו גריוא בזוזא לא שנא כי שקיל מיניה עשרין גריוי ולא שנא כי שקיל מיניה דמיהו עשרין זוזי שרי ולית בה משום ריבית והיינו פלוגתא דרב ורבי ינאי דאמר רב עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים ור' ינאי אמר מה לי הן ומה לי דמיהן רב סבר חיטי ושערי שרי למישקל אבל דמיהו זוזי אסיר ורבי ינאי סבר לא שנא חיטי ושערי ולא שנא זוזי ולא שנא אמר להו זבנינהו והב לי דמיהו לית בה משום ריבית (שם סה:) והלכתא כרבי ינאי וסוגיא דהאי כדלעילא. (שם סב.) אמר רב ספרא כל שבדיניהם מוציאין מלוה למלוה בדיננו מחזירין ממלוה ללוה רבית קצוצה כל שבדיניהם אין מוציאין מלוה למלוה בדיננו אין מחזירין אבק ריבית. (שם ע.) ההוא דודא דהוה להו לבני רב עקביה מוגר ליה מר שמואל תקיל יהיב ליה תקיל שקיל ליה שקיל אוגריה ושקיל חוסכיה מה נפשך אי אגרא לאו חוסכא אי חוסכא לאו אגרא כי הא לדיקנני נמי שפיר דמי דהא קביל עליה חוסכא. והיכא דאוזפיה זוזי סתמא אחיטי או אשערי ולא יצא שער בשוק ובעידנא דאוזפיה הוה קאזלן תרי גריוי (דף צה) בזוזא או בציר או טפי ואכתי לא קם תרעא ובעידנא דקא פרע להו יקרן להו וקמן להו גריוא בזוזא ההוא אבק ריבית הוא והיינו דר' אלעזר דאמר איסורא איכא אפיקי לא מפקין דייני מיניה אבל ריבית קצוצה אע"ג דגבייה מפקין דייני. והיכא דעבר ושקל מפקין דייני מן מוזפאנא ויהבין ליזופא (שם סא:) דא"ר אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינין אבק ריבית אין יוצא בדיינין ור' יוחנן אמר אפילו ריבית קצוצה נמי אינה יוצאה בדיינין. אמר רב נחמן בר יצחק מאי טעמיה דרבי אלעזר דכתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית וחי אחיך עמך אהדר ליה דליתי בהדך וקיימא לן הלכתא כרבי אלעזר. ודאי שקל ריבית ומית בניה לא מיחייבין לאהדורי דתניא (שם סב.) הניח להם אביהם מעות של ריבית אע"פ שיודעין שהן של ריבית אין חייבין להחזיר מאי טעמא דאמר קרא אל תקח מאתו וחי אחיך לדידיה אזהריה רחמנא לבריה לא אזהריה רחמנא ודאי הניח להם אביהם פרה וטלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהן וכיון דאביהם לא הוה איניש מעלי אינון מי מיחייבין למיעבד כבוד לאבוהון ונשיא בעמך לא תאר בעושה מעשה עמך כדאמר רב פנחס משמיה דרב פפא כשעשה תשובה הכא נמי כשעשה תשובה אי עשה תשובה איבעי ליה לאהדוריה איהו לא הספיק בידו להחזיר עד שמת. (ב"ק קיג.) בעא מיניה רב כהנא מרב שולחן ואוכל עליו מטה ומיסב עליה מהו אמר ליה תן לחכם ויחכם עוד אלמא הני נמי כי פרה וטלית דמו וחייבין להחזיר ומאי שנא ממעות מעות ליתנהו בעינייהו והני איתנהו בעינייהו. (תוספתא פ"ו) המוכר חפץ לחבירו על מנת ליתן לו מכאן ועד שמס עשר חודש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואין חוששין משום ריבית.