הלכות גדולות · סימן מ״ד, ב׳

(שם נ.) תני ר' חייא ושאומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידין אותו נ' משביעין אותו על השאר וזו היא דרבי חייא קמייתא. (שם ה.) ההוא רעיא דכל יומא הוו מסרין ליה חיותא בסהדי יומא חד מסרו ליה בלא סהדי א"ל לא היו דברים מעולם אתו סהדי אסהידו ביה דאכל תרתי מנייהו א"ר זירא אם איתא לדר' חייא קמייתא משתבע אשארא א"ל אביי אם איתא משתבע אמאי גזלן הוא א"ל שכנגדו קאמינא וליחייבה מדר"נ דתנן מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת דרב נחמן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן. (שם ע"ב) ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול הני מילי היכא דרעי לנפשיה דמקרי שאדי להו סבר ניכלה דאחריני לית לן בה דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרעיא היכא מסרינן והכתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם חוטא ולא לו. (שם ו:) ההיא מסחותא דהוו קא מינצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא קם חד מנייהו אקדשה פרשי מינה רב חנניה ורב הושעיא וכולהו רבנן (שם ז.) מאי הוי עלה דמסחותא ת"ש דאמר רב חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא דרב דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאו הקדישו הקדש ואף על גב דלא אפקיה והאמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מי סברת מסחותא מטלטלא קא אמרינן מסחותא מקרקעא אמרי' דכיון דיכול להוציאה בדיינין כל היכא דאיתא ברשותא דמרה קיימא תנא רב תחליפא בר מערבא קמיה דרבי אבהו שנים אוחזין בטלית זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין מחוי רבי אבהו ובשבועה ואלא מתניתא דקתני דפלגי בהדדי ולא קא תני זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת אמר רב פפא דתפשין בכרכשאתא (שם יב.) מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העברים מציאת אשתו שגירשה ואף על פי שלא נתן לה כתובתה הרי אלו שלהן: (שם יט.) תנו רבנן דייתיקי דא תהא למיקם ולהיות מתנה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה זו היא מתנה טעמא דכתב בה הכי הא לא כתב בה הכי לא קני אלא אמר אביי הכי קאמר איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. (שם כ.) מצא איגרות שום ואיגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וכל מעשה בית דין הרי זה יחזיר מצא בתפיסה או בדלוסקמא תכריך של שטרות או אגודה של שטרות הרי זה יחזיר וכמה היא אגודה של שטרות שלשה קשורין זה בזה רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד לוה משלשה יחזיר ללוה שלשה שלוו מן האחד יחזיר למלוה מצא שטר בין שטרותיו ואין ידוע מה טיבו יהא מונח עד שיבוא אליהו אם יש עמהם סימפונות יעשה מה שבסימפונות (שם כא.) סימפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו אין עליו עדים ויוצא מתחת ידי שליש או שיצא לאחר חיתום שטרות כשר מאי טעמא דשליש דהא הימניה לאחר חיתום שטרות נמי דאי לאו דפרעיה לא הוה מרע ליה לשטריה קרוב ושוויה שליש מהימן דאמרינן (גיטין סד.) הודאת בעל דין כמאה עדים והשליש נאמן משניהם זה אומר כך וזה אומר כך השליש נאמן. (ב"מ כא.) ואלו מציאות שלו ואלו חייב להכריז אלו מציאות שלו מצא פירות מפוזרין [מעות מפוזרות] כריכות ברשות הרבים עיגולי דבילה ככרות של נחתום מחרוזות של דגים וחתיכות של בשר וגזי צמר הבאות ממדינתן ועניצי פשתן ולשונות של ארגמן הרי אלו שלו. (שם ע"ב) איתמר יאוש שלא מדעת אביי אמר לא הוי יאוש רבא אמר הוי יאוש בדבר שיש בו סימן כולי עלמא לא פליגי דלא הוי יאוש בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר כולי עלמא לא פליגי דאע"ג דאית בה סימן רחמנא זכי ליה כי פליגי בדבר שאין בו סימן אביי אמר לא הוי יאוש דהא לא ידע דלייאש רבא אמר הוי יאוש כיון דלכי ידע לא מצי יהיב סימן ושקיל ליה מעיקרא דהוי יאוש (שם כב:) והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם. א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי זיקא היכי אכלינן להו א"ל כיון דאיכא בהמה וכלבים (נ"א שקצים ורמשים) דאכלי להו מסח דעתיה מינייהו ומייאש יתמי דלאו בני מחילה מאי אחזוקי כולה באגא ביתמי לא מחזקינן מוחזק ועומד מאי כרכתא מאי א"ל הכי נמי דאסיר. (שם כג.) אמר רב זביד משמיה דרבא כללא דאבדתא מכי אמר וי לי לחסרון כיס מייאש מיניה. ואמר רב זביד משמיה דרבא הלכתא מצא מעות כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו ברשות הרבים דרך נפילה הרי אלו שלו דרך הנחה נוטל ומכריז זה וזה בדבר שאין בו סימן אבל דבר שיש בו סימן בין דרך נפילה בין דרך הנחה בין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים נוטל ומכריז ברוב ישראל. (שם כד.) המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו. (שם כג:) ההוא גברא דאשכח כופרא במעצרתא אתא לקמיה דרב א"ל זיל שקול לנפשך חזייה דהוה קא מיהסס א"ל זיל פלוג ליה לחייא ברי בהדך. (שם כד:) ההוא גברא דאשכח ארבעין זוזי דציירין בסדינא ושדו בנהר בירן אתא לקמיה דרב יהודה א"ל זיל אכריז אמאי דהא זוטו של ים הוא שאני נהר בירן כיון דמיתקיה ומיכרי לא מייאש והא רובה גוים נינהו תפשוט דאין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב גוים שאני נהר בירן דישראל כרו ליה וישראל סכרו ליה לא מייאש. רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דשמואל בשוקא דבי דייסא אמר לו מצא כאן ארנקי מהו א"ל הרי הוא שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו חייב להחזיר תרתי לפנים משורת הדין קא אמינא כי הא דאבוה דשמואל אשכח חמרי במדברא דהדרינן למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא. רבא הוה קא אזיל בתר רב נחמן בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן א"ל מצא כאן ארנקי מהו הרי הוא שלו בא ישראל ונתן סימניה מהו הרי היא שלו והלה עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים. וכי קאמר רב נחמן הרי אלו שלו ברוב גוים וש"מ הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל ברוב ישראל בעיא היא ולא איפשיט. (שם כד.) וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר המציל מן הארי ומן הדוב ומן הנמר ומן הברדלס ומן זוטו של ים ומן שלוליתו של נהר והמוצא בסרטיא ופלטיא גדולה ובכל מקום שהרבים מצויין שם הרי אלו שלו (דף צב) מפני שהבעלים מתייאשין מהן. איבעיא להו כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל ברוב ישראל לא או דילמא אפילו ברוב ישראל ואם תמצא לומר אפילו ברוב ישראל מי פליגי רבנן עליה או לא אם תמצא לומר פליגי ברוב ישראל או ברוב גוים אם תימצי לומר ברוב ישראל ודאי פליגי [ברוב גוים פליגי או לא ואם תמצא לומר פליגי הלכה כמותו או לא] ברוב גוים הלכה כמותו או אין הלכה כמותו אם תימצי לומר הלכה כמותו ברוב גוים או ברוב ישראל ומסקנא הלכה כרבי שמעון בן אלעזר ברוב גוים אבל ברוב ישראל בעיא היא ולא איפשיט. (שם כד:) ואלו חייבין להכריז מצא פירות בכלי או כלי כמות שהוא מעות בכיס או כיס כמות שהוא ציבורי מעות ציבורי פירות שלשה מטבעות זה על גבי זה כריכות ברשות היחיד וככרות של בעל הבית וגיזי צמר הלקוחות מבית האומן כדי יין וכדי שמן חייב להכריז. (שם כה:) מצא לאחר הגפה או לאחר הגדר גוזלין מקושרין או בשבילין שבשדות הרי זה לא יגע בהן מצא כלי באשפה מכוסה לא יגע בו מגולה נוטל ומכריז מצא בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו בכותל חדש מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית אם היה משכירו לאחרים אפילו מצא בתוך הבית הרי אלו שלו. (שם כו:) מצא בחנות הרי אלו שלו מן התיבה ולחנוני של חנוני לפני השולחני הרי אלו שלו מן הכסא ולשולחני של שולחני אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי השולחן.