הלכות גדולות · סימן ל״ו, י״ט

(שם צז:) מכרה כתובתה או מקצתה משכנתה או מקצתה נתנתה לאחר או מקצתה לא תמכור את השאר אלא בבית דין וחכמים אומרים מוכרת היא אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומוכרת למזונות שלא בבית דין וכותבת למזונות מכרתי וגרושה לא תמכור אלא בבית דין. מתניתין מני רבי שמעון היא דתניא רבי שמעון אומר אע"פ שלא מכרה אלא מקצת ולא משכנה אלא מקצת איבדה מזונותיה למימרא דרבי שמעון סבר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ורבנן סברי אמרינן מקצת כסף ככל כסף. (שם צח.) ההיא אתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבא אמר להו רבא ליתמי זילו הבו לה מזוני לית דחש לדרבי שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף שלח ליה רבא בריה דרבה לרב יוסף מוכרת שלא בבית דין צריכה שבועה או לא ותבעי לה הכרזה הכרזה לא קמיבעיא לי דאמר רב זירא אמר רב נחמן אלמנה ששמתה לעצמה לא עשתה ולא כלום הכי דמי אי דאכריז אמאי לא עשתה ולא כלום אלא לאו דלא אכריז ולעצמה הוא דלא עשתה ולא כלום הא לאחר מה שעשתה עשתה לעולם דאכריז דאמרינן לה מאן שם ליך כי הא דההוא גברא דאפקידו גביה כסותא דיתמי שמה לנפשיה בארבע מאה זוזי לסוף אייקר וקם בשית מאה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה מאן שם לך. והלכתא צריכא שבועה ואין צריכה הכרזה. (ב"ב נ.) אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום הכין אסיקו רבנן דליתה לדאמימר וכי זבינו תרוייהו לעלמא הוו זבינייהו זביני. (כתובות צח.) אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ואפילו היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשים מכרה בטל רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם מכרה קיים עד שיהיו שם כדי שתשייר בשדה בית תשעת קבין ובגינה בית חצי קב וכדברי רבי עקיבא בית רובע היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון יפה מנה ודינר במנה של אחרון בטל ושל כולן מכרן קיים. אלמנה שהיתה כתובתה וכולי. מאי שנא מאתים במנה דאמרינן ליה את אפסדת שוה מנה במאתים נמי תימר אנא ארוחי אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה (שם ע"ב) כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. רבן שמעון בן גמליאל וכולי וליתה לדרבן שמעון בן גמליאל. היתה כתובתה וכו'. (שם צט:) אמר רב שישא בריה דרב אידי בקטיני. פשיטא אמר לו לאחד ולא לשנים קפידא דהא אמר לו לאחד ולא לשנים סתמא מאי רב הונא אמר לאחד ולא לשנים רב חסדא אמר לאחד ואפילו למאה. איקלע רב נחמן לסורא עול לגביה רב חסדא ורבה בר רב הונא בעו מיניה כי האי גוונא מאי אמר להו לאחד ואפילו לשנים לאחד ואפילו למאה אמרו אמרו להו מתניתין היא דתנן הראשונה נשבעת לשנייה ושנייה לשלישית ושלישית לרביעית ורביעית תפרע שלא בשבועה מאי טעמא קא סבר תנא קמא בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה מאי טעמא כיון דאלו נפיק ערער על מקרקעי דגביאן קמייתא אי נמי נפק בעל חוב דקדים לכתובה דקמייתא וטריף אתיאן קמייתא ושקלן מאי דשקלא בתרייתא הלכך למה לה שבועה האי טעמיה דתנא קמח אמר בן ננס וכי מפני שהיא אחרונה נשכרה אף היא לא תפרע אלא בשבועה והלכה כבן ננס ופשט להו רב נחמן מהא מתניתין הראשונה נשבעת לשנייה ושנייה לשלישית ושלישית לרביעית ואלו ראשונה לשלישית לא קתני מאי טעמא לאו משום דשליחותא עביד אמרו ליה מי דמי התם שבועה לחד שבועה למאה הכי מצי אמר אנא טעיננא מאי דחבראי לא מצי טעין אלמא מצי אידך מיהדר מתבעיה. והלכתא כרב חסדא ורבה בר רב הונא והני מילי דלא איתיה במתא אבל איתיה במתא ולא אתא לבי דינא בהדי חבריה אמרינן ליה סברת וקבילת עלך. (שם צב.) אמר רבא ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בעל חוב דראובן רצה מזה גובה רצה מזה גובה ולא אמרן אלא דזבן לוי בינונית אבל זבן עידית וזיבורית לא מאי טעמא דאמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך ובינונית נמי לא אמרן אלא דלא שבק בינונית דכוותה אבל שבק בינונית דכוותה מצי אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו (והני מילי דבעידנא דתבע חבריה לא הוה הוא במתא דמצי הוא טעין הכי אבל הוה במתא אמרינן ליה סברת וקבילת. (שם ע"ב) אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ואתא בעל חוב דראובן קא טריף לה משמעון דינא הוא דאזיל ראובן ומשתעי דינא בהדיה ולא מצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה מפקך מיני עלי הדר ואיכא דאמרי אפילו היכא דזבין שלא באחריות נמי לא מצי למימר ליה לאו בעל דברים דידי את דאמר ליה לא ניחא לי דתהוי ליה לשמעון תרעומות עלאי. אמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין (שם צג.) עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו משהחזיק בה אין יכול לחזור בו דאמר ליה חייתא דקיטרי סברת וקבילת ואימת מחזיק מכי דייש אמצרי. ואיכא דאמר אפילו באחריות נמי אין יכול לחזור בו דא"ל אחוי לי טרפך ואהדר לך זוזך.