הלכות גדולות · סימן ל״ב, ד׳

(שם נב:) שתי שערות האמורות בפרה ובנגעים והאמורות בכל מקום כמה שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן דברי רבי ישמעאל רבי אלעזר אומר כדי לקרוץ בציפורן רבי עקיבא אומר כדי שיהו ניטלות בזוג אמר רב חסדא אמר מר עוקבא הלכה כדברי כולן להחמיר. (שם נב.) תינוקת שהביאה שתי שערות חייבת בכל מצות האמורות בתורה או חולצת או מתיבמת. תינוקת שהביאה שתי שערות אינה יכולה למאן. אמר רבי חלבו אמר רב הונא שתי שערות שאמרו צריך שיהא בעיקרן גומות רב מלכי' אמר רב אדא בר אהבה גומות אע"פ שאין שערות ואפילו שתי שערות בגומא אחת והיכא דאיכא גומות אי איפשר לגומות בלא שערות ומינתר הוא דנתרן (שם מו.) אמר רב דימי מנהרדעא הלכתא חוששין שמא נשרו וגבי קטנה לענין מיאון כי חיישינן היכא דהוי לה קידושין לאחר זמן אי נמי איקדש מעיקרא ואיבעיל לאחר זמן דהוה ליה חששא לקידושי דאורייתא אבל איקדש מעיקרא ולא איבעיל לאחר זמן כיון דחששא לקידושי דרבנן הוא לא חיישינן. ואפילו בן עשרים שנה דלא אייתי שתי שערות קטן בעלמא הוא כדתנן (יבמות צו:) אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות. (שאלתות שם) והיכא דקדימי ואייתי שתי שערות מקמי זמנינהו שומא בעלמא נינהו ועדיין קטן הוא ולא מיבעיא קמי זמני' אלא אפילו בגו זמניה שומא בעלמא הוא דאמר רבה (שם מז.) הלכתא תוך זמן כלפני זמן (נדה מו.) ואיזהו סימנה ר"י הגלילי אומר כשיעלה הקמט תחת הדד רבי עקיבא אומר כשיטו הדדין בן עזאי אומר כשתשחור הפטומת ר' יוסי אומר כדי שיהא נותן ידו על העוקץ ושוקע ושוהא לחזור. אמר שמואל לא שיעלה הקמט ממש אלא כדי שתחזיר ידה לאחוריה ונראית כשמעלה הקמט תחת הדד. שמואל בדק באמתיה ויהב לה ארבעה זוזי דמי בושתה מאי עוקץ אמר שמואל עקצו של דד. תנו רבנן אלו הן סימני בגרות רבי אלעזר ברבי צדוק אומר משיתקשקשו הדדין רבי יוחנן בן ברוקה אומר משיכסיף ראש החוטם משיכסיף אזקינא לה אלא אמר רב אשי משיפציל ראש החוטם רבי יוסי אומר משתקיף העטרה רבי שמעון אומר משנתמעך הכף (שם מז:) וכן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר שלשה סימנין נתנו חכמים באשה מלמעלה שלשה מלמטה פגה מלמעלה בידוע שלא הביאה שתי שערות בוחל מלמעלה בידוע שהביאה שתי שערות צמל מלמעלה בידוע שנתמעך הכף מאי כף אמר רב הונא מקום תפות יש באשה למעלה מאותו מקום כיון שמגדלת מתמעך. שאלו את רבי הלכה כדברי מי אמר להם הלכה כדברי כולן להחמיר. ר' יוחנן וסביא דאמרי הלכה כדברי כולן להחמיר משל משלו חכמים באשה פגה בוחל וצמל פגה עודה תינוקת בוחל אלו ימי הנעורים בזה ובזה אביה זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה צמל כיון שבגרה שוב אין לאביה בה רשות פגה כדכתיב התאנה חנטה פגיה בוחל אלו ימי הנעורים כדתנן התאנים משיבחילו ואמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן משילבין ראשיהם איבעי' אימא מהכא ותקצר נפשי בהם וגם נפשם בחלה בי צמל כמאן דאמר יצתה מלאה. (יבמות פז:) האשה שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ בא בעלה תצא מזה ומזה וצריכה גט מזה ומזה ואין לה כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות על זה ועל זה ואם נטלה מזה ומזה תחזיר [והולד ממזר] מזה ומזה ולא זה וזה מטמאין לה ולא זה וזה זכאין במציאתה ולא במעשה ידיה ולא בהפרת נדריה היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה בת לוי מן המעשר בת כהן מן התרומה ואין יורשיו של זה ויורשיו של זה יורשין כתובתה מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמיו רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי בעלה הראשון רבי אלעזר אומר הראשון זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ר' שמעון אומר ביאתה או חליצתה מאחיו של ראשון פוטרת צרתה ואין הולד ממזר נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות בית דין אלא בעדים מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד אחד אלמא עד אחד מהימן. ותנן נמי הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה ואשה מפי אשה מפי עבד מפי שפחה אלמא עד אחד מהימן וצריכה גט מזה ומזה (שה פת:) בשלמא מראשון תיבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא אמר רב הונא גזירה שמא יאמרו גרש זה ונשא זה ונמצא אשת איש יוצא בלא גט. (שם קכב.) ומשיאין על פי בת קול. אמר רבה בר שמואל תנינא בית שמאי אומרים אין משיאין על פי בת קול ובית הלל אומרים לאחים ואסירא לאביו. (גיטין סה.) אמר רבה שלש מדות בקטנה וקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים גבי קטן היכא דאית ביה דעתא דכי יהבי ליה צרור וזורקו אגוז ונוטלו כי יהבי ליה מתנה לנפשיה זכי בה וקני לה מן כד מטיא לידיה אבל אם מזכין (דף סג) לאחר מתנה על ידו לא קני לה ההוא אחר עד דמטיא ליה למאי נפקא מינה דכמה דלא מטא לידיה אי בעי בעל מתנה הדר ביה וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון היכא דאית בה דעתא דכי יהבין לה צרור וזורקתו אגוז ונוטלתו ומקדשין לה אמה ואחיה לדעתה אי בעיא למיפק נפקא במיאון לית בה דעתא דצרור ואגוז ושוו עילויה כי הדדי וקידשוה אמה או אחא ובעיא למיפק לא צריכא לא גט ולא מיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין אבל לא במקרקעין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה דהיכא דקידשה אבוה אפי' בת חד יומא תפשין בה קידושי וצריכה גיטא הלכך היכא דכתב לה ההוא דקידשה גט וקבילתיה היכא דהגיעה לעונת הפעוטות כי היכי דאמור רבנן כבר שית כבר שבע כבר תמני כבר עשר כל חד לפום חורפיה הוי גיטא אי בציר מהכי לא הוי גיטא ולא מיגרשא עד דמקבל ליה אבוה לגיטא שכן אב מקבל גט לבתו קטנה על כרחה. הגיעו לעונת נדרים קטן בן שלש עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריהן נדר והקדישן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת מיחלץ לא חלצה עד דהויא בת שתים עשרה שנה ויום אחד והיא דאתיאת שתי שערות. (יבמות יב:) איזו היא קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתים עשרה שנה ויום אחד ואע"ג דאתאי שתי שערות לא חולצת ולא מתיבמת קודם הזמן הזה אין מתעברת כל עיקר תוך הזמן הזה אם מתעברת היא מתה ועוברה מת הלכך לר"מ דאמר שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה קטנה שמא תתעבר ותמות מעוברת שמא יעשה עוברה סנדל מניקה שמא תגמול את בנה וימות אחר זמן הזה היא חיה ועוברה חי ובת אחת עשרה שנה ויום אחד נבדקת לנדרים דתנן (נדה מה:) בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין וכן קטן בן שתים עשרה שנה ויום אחד [נדריו נבדקין בן י"ג שנה ויום א'] נדריו קיימין קודם זמן הזה אף על פי שאמרו יודעים אנו לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו אין נדריהם נדרים ואין הקדישן הקדש אחר הזמן הזה אף על פי שאמרו אין אנו יודעים לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהן נדרים והקדישן הקדש ובודקין אותן כל שתים עשרה שנה וכל שלש עשרה שנה קטנה מבת אחת עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתים עשרה שנה ויום אחד וכן קטן מבן שתים עשרה שנה ויום אחד ועד בן שלש עשרה שנה ויום אחד אם יודעין למי נודרין ולמי מקדישין נדריהם נדרים והקדישן הקדש והיינו מופלא סמוך לאיש דכתיב בנדרים אבל בקידושין מקבל אביה קידושי מו (כתובות מו:) כדנפקא מכרסא דאימיה ועד דבגרא ומקבל לה גטא דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעוריה דאביה ואומר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף ומנין שמציאתה ומעשה ידיה לאביה שנאמר וכי ימכר איש את בתו לאמה מה אמה מעשה ידיה לרבה בת נמי מעשה ידיה לאביה ועד אימת מיקריא נערה מבת שתים עשרה שנה ויום אחד ועד בת שתים עשרה שנה וששה חדשים ויום אחד והוא דאייתית שתי שערות מכאן ואילך בוגרת היא (כתובות לט.) דאמר שמואל אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד.