הלכות גדולות · סימן כ״א, א׳

אבל ביום שביעי מן כד עייל יומא אפילו כל דהו מותר ברחיצה ובכל מילי דהוה נהיג קמי אבלו דקיימא לן מקצת היום ככולו. ודאי שכיב ליה שכבא מן קמי רגל חד יומא או תרין יומין ואפילו שיתא יומי אף על גב דלפניא דחי לה רגל לאבילותא מניה לא אמרינן מקצת היום ככולו אלא כולי יומא דמעלי נהיג ביה כל מילי דאבילות עד דעייל רגל (מו"ק יט:) דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים שאם חל שלישי שלו להיות ערב הרגל שאסור ברחיצה עד הערב מאי טעמא רגל הוא דדחי מיניה אבילות הלכך עד דעייל רגל הוא דשרי ליה ולאו שלישי דוקא אלא אפילו חדא שעתא ואפילו שיתא יומי אבל שביעי ודאי אמרי' מקצת היום ככולו. (כתובות יז.) מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה במה דברים אמורים בשאין לו כדי צרכו אבל יש לו כדי צרכו אין מבטלין והני מילי לכבוד מאן דקארי ותאני אבל לא קארי כדאיכא מאן דמיעסק ביה לא מבטלין ואי ליכא מאן דמיעסק ביה מבטלין. והיכא דאיכא מת מצוה דלית ליה קוברים כולי עלמא מיחייבי לאיעסוקי ביה (מו"ק כז:) דאמר רב יהודה אמר רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה והני מילי דלא מיפלגא מתא בציבורי ובחבורתא אבל מיפלגא מתא בחבורתא הנך דרמי עלייהו לאיעסוקי ביה הוא דאסירין אבל הנך אף ע"ג דקא אתו לכבוד בעלמא לא אסירין. (שם כז.) מכבדין ומרבצין בבית האבל אבל אין מניחין את המוגמר. מי שבאת לו שמועה בשבת עולה לו שבת מן המנין וקורע באחד בשבת ומברכין ברכת אבלים בשבת מידי דהוה אדברים שבצנעא (שם כד.) דאמר מר דברים של צנעא נוהג ומי שאין לו מברכים מברך הוא לעצמו: