הלכות גדולות · סימן ט״ז, ו׳

(שם יז:) תנו רבנן מי שהניח עירובי תבשילין הרי זה אופה ומבשל ומטמין ואם רצה לאכול את עירובו הרשות בידו אכלו עד שלא אפה עד שלא בישל עד שלא הטמין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו אבל מבשל הוא ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת ובלבד שלא יערים ואם הערים אסור. (שם יז.) איבעיא להו מי שלא הניח עירובי תבשילין הוא נאסר וקמחו נאסר או דילמא הוא נאסר וקמחו אין נאסר למאי נפקא מינה לאקנויי קמחא לאחרים ומיפא ליה אי אמרת הוא נאסר וקמחו אין נאסר מקנה ואי אמרת הוא נאסר וקמחו נאסר לא מקנה מאי ת"ש מי שלא הניח עירובי תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא יטמין לא לו ולא לאחרים ולא אחרים אופין ומבשלין לו כיצד יעשה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ש"מ הוא נאסר וקמחו אין נאסר ש"מ. איבעיא להו עבר ואפה מאי מי קנסוהו רבנן או לא. ת"ש כיצד הוא עושה מקנה קמחו לאחרים ואחרים אופין ומבשלין לו ואם איתא ליתני אם עבר ואפה מותר אמר רב אדא בר מתנה תנא תקנתא דהתירא קתני תקנתא דאיסורא לא קתני. ואסור לאפות מיום טוב לחבירו בין שני ימים טובים של ראש השנה ובין שני ימים טובים של גליות מאי טעמא דספיקא דהדדי נינהו דילמא יומא קמא יום טוב דאורייתא הוא ולמחר חול הוא ואשתכח דקאפי מיום טוב לחול (שם ב:) דכתיב והיה ביום הששי והכינו חול מכין לשבת וחול מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין ליום טוב ואין יום טוב מכין לשבת ואין שבת מכינה ליום טוב.