ולפ"ז החייב לאחרים ממון ושולח שלוחו לאותו מקום עם ממון ומתירא שישביעוהו לשליח שם אם אין בידו מעותיו ולכן מערים ונותן המעות במתנה גמורה להשליח כיון שמזכיר לשליח שהוא עושה כן רק כדי שיכול לישבע שאין בידו מעותיו אין במתנה זו כלום ואפי' לא אמר כלום להשליח בשעת מתנה אלא אח"כ אמר לו או שנתן לו רשימות איזה סחורות שיקנה לו הרי הוכיח הדבר שאינו אלא הערמה ואסור לשליח לישבע ואפי' אינן משביעין אותו ע"ד המקום וע"ד אחרים אסור שהרי הוא שבועת שקר שהרי אין במתנה זו כלום דדוקא במקום שמעלילין עליו ליקח שלא כדין מהני הערמה כדלקמן כלל ק"א סי' כ"א אבל הכא אין כאן עלילה (עיין בב"י בסי' רכ"ח בשם תשובת רא"ש וריב"ש ובח"מ סי' צ"ט ובס"ח סי' תכ"א:
חכמת אדם · סימן צ״ט, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.