חכמת אדם · סימן צ״ט, ז׳

ודוקא במתנה זו שהיתה ערמה במתנה וא"כ אין במתנה זו כלום אבל כשנותן לו במתנה גמורה ע"מ להחזיר כיון דאין במתנה ערמה הוי מתנה גמורה ויכול לישבע שהכל שלו במקום שאינו נשבע ע"ד המקדש וע"ד אחרים אבל כשמשביעין אותו ע"ד המקום גם זה לא מהני. ונ"ל דאפילו שנותן השליח שט"ח להמשלח ואפי' נכתב סתם שהוא חייב למוכ"ז מ"מ אינו יכול לישבע שזה אינו ממון של פלוני ועוד שהרי עכ"פ משועבד לזה מדר' נתן וחייב ע"פי שדר"נ לשלם לזה (ואפי' במתנה גמורה סתם כיון שאינו נותן לו אלא להפקיע מבעל חובו וכן כשהקהל עושין איזו נתינה מסחורותיו או ממעותיו לא מהני אפילו מתנה גמורה (ב"י שם בשם תשו' רא"ש) ומשמע שם דאפי' במתנה ע"מ להחזיר אינו יכול לישבע ע"ד המקום ע"ש בתשובת ריב"ש ורא"ש. (ועיין בא"ע סי' ל"ח סעיף י"ח ובח"מ שם ר"ל דהתם משמע אדרבה אע"ג דמשועבד לבע"ח אם לא אמר מעכשיו הוי כממון שלו מ"מ נ"ל דלא עדיף ממתנה דאם היתה ערמה מוכח' אינה מתנה ה"נ בזה ולכן נ"ל כאן דאין תקנה כלל אלא שלא יקבל המעות מן המשלח אלא המשלח יתן לו רייסטער איזו סחורה יקנה ויאמר לו שיקבל ממון ע"ז מאחר ואז כשיקבל ויאמר לו שנותן לו מעות לקנות כפי הרייסטער שנתן לו המשלח ואז יוכל לישבע שאין לו ממון מן המשלח ואם משביעין אותו שהוא אינו שלוחו נ"ל שיוכל לומר בפני עדים שחוזר בו משליחותו: