שבועה אינה חל על דבר מצוה המפורש בתורה מטעם הנזכר כיון ששבועה הוא על גוף האדם הרי הוא כבר מושבע בהר סיני בין שהוציא בלשון שבועה שאמר שלא אשב בסוכה ובין שאמר ישיבת סוכה עלי בשבועה דדינו נמי כשבועה לפיכך לוקה על שבועתו משום שבועת שוא וישב בסוכה (רל"ט) אבל בנדר כיון שהאיסור חל על החפץ שאוסרו עליו וא"א להאכיל לאדם דבר האסור לו לפיכך האומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל כיון שהזכיר החפץ הוי דבר שיש בו ממש וחל הנדר ואסור לישב בסוכה וליטול לולב אבל אם אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בסוכה דמצות לאו ליהנות נתנו ויש בזה מחלוקת די"א דגם בנדר שוא חייב מלקות דאורייתא וי"א מה"ת אינו לוקה אלא מכת מרדות מדרבנן ועכ"פ צריך להתיר נדרו ולקיים המצוה והנודר או נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח אין מצה עשירה בכלל אבל אם נדר שלא לאכול מצה כל שנה אפשר דמצה עשירה בכלל (רט"ו) והנודר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט ור"ח ושאר ימים שאין אומרים בו תחנון הכל מבואר שם:
חכמת אדם · סימן צ״ה, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.