דין נדר ושבועה אינן חלין עד שיוציא מפיו ודין המתנה על נדריו (סי' ר"י ר"א):כתיב כי תשבע לבטא בשפתים קבלו חז"ל שאין שבועה או נדר חל עד שיוציא מפיו ויהיה פיו ולבו שוין לפיכך היה בלבו לידור מפת חיטים ונכשל בשפתיו ואמר פת שעורים מותר בשניהם. בחיטים שהרי לא הוציא מפיו. ובשעורים שהרי לא נתכוין לומר שעורים אבל אם הוציא מפיו פת סתם אסור בזה שהיה בלבו שאם היה בלבו פת חיטים אסור בשל חיטים לבד ואם פת שעורים אסור בשל שעורים לבד ואע"ג דגם הכא היה הוצאות פיו בטעות שהרי בלבו היה על פת של מין א' והוא הוציא פת סתם כיון שעכ"פ פיו אינו מכחיש מה שבלבו דפת חטים או שעורים נקרא ג"כ פת סתם מרבינן מדכתיב לכל אשר יבטא דאזלינן בזה אחר מחשבתו (סי' ר"י) ואם נדר ע"ד אחרים כגון שאמר שבועה שלא אוכל היום ועל דעתכם אני נשבע אין תלוי במה שיאמר שבלבו היה כך וכך שהרי לא נשבע על דעתו וכיון שלבם ופיהם של אחרים היה שווין חייב כפי שיאמרו האחרים שהיה דעתם כך יחול הנדר והשבועה שלבם במקום לבו (שם בש"ך ס"ק ג'):
חכמת אדם · סימן צ״ד, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.