חכמת אדם · סימן צ״ב, ט׳

ידות נדרים כנדרים מה"ת כדכתיב ככל היוצא מפיו יעשה (ול"נ מדה"ל לכתוב כל היוצא וכתיב ככל היוצא משמע אעפ"י שלא יצא אלא מקצתו) וידות נדרים היינו שהתחיל בלשון שמשמעו נדר ולא גמר הדיבור אעפ"כ נאסר עליו כאלו גמר כל הדיבור וזה דומה לאדם שאוחז ביד הכלי וע"י כך משתמש בכלי כאלו אחז בו בעצמו והוא שיהיו מוכיחות קצת על הנדר כיצד האומ' לחבירו מודרני ממך שאיני אוכל לך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך שאיני אוכל לך אסור לאכול עמו: ונקרא יד כיון שהתחיל לומר בלשון מודרני ולא סיים לומר כקרבן לא הוי נדר שלם אלא יד כמו יד הכלי ואף ע"ג דאסר עצמו על החפץ ולא הוי לשון נדר ממש מ"מ אסור וכ"ש אם אמר מודרני ממך שאני אוכל לך דמשמע שזה שאני אוכל משלך יהי' עלי בנדר דזהו לשון נדר ממש (ש"ך ס"ק ב') אבל אם אמר שאיני אוכל לך ביו"ד בלא מודרני ממך לא הוי אפי' יד דדוקא כשאומר כל הנדר אלא שאמר בלשון שבועה בזה תליא בפלוגתא שבסי' שלפני זה אבל אם לא סיים דבריו ואוסר עצמו על החפץ דזה אינו לשון נדר לא הוי יד לכ"ע. ואם אמר שאני אוכל לך בלא יו"ד לחוד נמי לא אמר כלום ואם מסרבין בו לאכול ואמר שאני אוכל לך הוי הוכחה כיון דלא אמר לא אכילנא ואמר שאוכל לך ודאי דר"ל מה שאוכל לך קונם (ש"ך שם) ואם אמר מודרני ממך או מופרשני ממך או מרוחקני ממך ולא סיים דבריו שאיני אוכל לך במודרני ממך אסור לדבר עמו ובמופרשני ממך אסו' לשאת ולתת עמו ובמרוחקני ממך אסור לעמוד בד' אמותיו ואע"ג די"א דאם לא סיים מותר בכל דלא הוי אפי' יד לדברים הללו מ"מ ראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו אם לא שיודע שלא היתה כוונתו לכך (ש"ך):