עיקר לשון נדר הוא שאוסר החפץ עליו כגון שאמר דבר זה עלי אסור אבל כשאומר אני נודר שאוכל או שלא אוכל אין זה לשון נדר אלא לשון שבועה ושבועה נמי לא הוי שלא נשבע בלשון שבועה (ר"ו סעי' ה') ועיקר לשון שבועה שאוסר עצמו על החפץ כגון בשבועה שלא אלך ושלא אישן ושלא אוכל או שבועה שאוכל או אישן או אלך אבל אם אמר הרי עלי שלא אוכל או שלא אישן בשבועה אין זה אלא לשון נדר ונדר נמי לא הוי כיון שלא אסר החפץ עליו וי"א דנדר שאומר בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מה"ת מדין ידות שנבאר בסי' שאח"ז. ולכ"ע כיון דהאידנא מרגלא בפומי' דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים (שם וסי' רל"ט סעי' י"א וע"ש בט"ז ס"ק ה' ובש"ך ס"ק י"ז דמשמע דשבועה שהוציא בלשון נדר לכ"ע הוי שבועה):
חכמת אדם · סימן צ״ב, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.