בד"א דדבר שיל"מ לא בטל דוקא שנתערב במינו אבל אם נתערב שלא במינו בטל. ואינו דומה לבריה וחהר"ל דאין חילוק אם נתערב במינו או שלא במינו שאני הכא דאין החשיבות מצד האיסור עצמו אלא מאחר שיהיה לו היתר אח"כ לא רצו חכמים להתבטל וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על שם דבר האיסור אלא על שם דבר שנתערב בו והוי כמי שאין לו מתירין (ש"ך ס"ק ד'): ומין במינו לענין זה הוא כשהן שוין בשמא שיש להם שם אחד אע"ג שאינן שוין בטעמן ה"ל מין במינו ואם יש להם ב' שמות אעפ"י שטעמן אחר הוי מין בשאינו מינו (כמו שנתבאר לעיל כלל נ"א סי' כ"ו):
חכמת אדם · סימן נ״ג, כ׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.