חכמת אדם · סימן מ׳, י״א

כיון דבו"ח מותר כל א' וא' בפני עצמו והאדם רגיל בהם תמיד חששו חכמים שאם יהיו שניהם לפניו יאכל משניהם יחד ולא עוד אלא שלפעמים יטעה מסדר השלחן שיצטרך להעלות על השלחן לזה בשר ולזה גבינה ויניח הגבינה באותו אלפס רותח שמונח בו הבשר ונמצא דנתבשלו יחד ואסור מה"ת ולכן גזרו חז"ל דאסור להעלות על השלחן בשר וגבינה כאחת ואגב בשר בהמה גזרו גם אפילו על בשר עוף אף על גב דגם אכילתו אינו אלא מדרבנן מ"מ לא פלוג רבנן בזה (ומש"כ בש"ע שלא יבא לאכלם וע"ש בט"ז תמוה שהרי בגמר' מוכח דטעמא כמו שכתבתי) וגזרו דאפי' ב' בני אדם המכירים זה את זה אפילו הם מקפידים זה על זה אסורי' לאכול על שלחן אחד זה בשר וזה גבינה אא"כ עשו היכר ביניהם כגון שכ"א יאכל על מפה אחרת או שיניחו דבר המפסיק ביניהם ואפילו פת או כלי עם משקין הוי היכר אם אינן אוכלין ושותין מאותו פת ומאותו כלי דאל"כ אין כאן היכר וכן כל דבר שאין רגיל להניחו על השלחן כגון מנורה ביום הוי היכר. וכ"ש אם אוכל בפני עצמו או עם ב"ב שצריך היכר ויזהרו שלא יאכלו מפת א' ולא ישתו מכוס א' שהמאכל נדבק בהם ויבואו לידי איסור וכן צריכין ליחד כלי של מלח לכל א' כי לפעמים מטבילין מאכלם במלח וזה אפילו באינו מכירין זא"ז אסור: אבל ב' בני אדם שאינם מכירים זא"ז כגון ב' אכסנאים מותר לאכול כ"א בפ"ע זה בשר וזה חלב וכן מותר לישראל לאכול עם נכרי אף על פי שהוא אוהבו ומכירו זה בשר כשר וזה בשר טרפה כיון דישראל בדיל תמיד מטריפות לא חיישינן (סימן פ"ח):