וכיון שהרשות היה ביד ב"ד הממונין על פי מלכות להוסיף על ימי הנדוי או למעט כפי רצונם מה זה הא דאמרינן אין נדוי פחות מל' יום היינו לענין כשהיו מנדין אותו סתם אמרינן מיד פליני יהא בנדוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנדוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו היו מתירין אותו לאלתר אפי' אם לא חזר בו י"א שהיו מתירין לו לאחר שלשים מיד שכבר קיבל דינו: והוא שיבא לב"ד ויבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו היו מניחין אותו בנידוי עד שימות וכשימו' סוקלין את ארונו ויש חולק בזה יאומר שאם לא חזר בו לא היו מתירין לו אף לאחר שלשים עד שיחזור בו (סעי' י"ג וע"ש בט"ז וש"ך שהאריכו):
חכמת אדם · סימן קע״ב, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.