הא דאמרינן במנודה סתם שהיה אסור בכל דיני המנודה שאמרנו דוקא שהוא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לב"ד או דלא ציית דינא או לאפקירותא דהיינו שביזה לחכם או לדבר עבירה בין נידוהו ב"ד מחמת דברים הללו בין שנדוהו כל אדם דיני שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם כיון שאינו מנודה לכל לא היה אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם היו מרחיקין אותו כדי לביישו אבל לא היה אבלות חל עליו שאין אבלות לחצאין (סעי' י"ב):
חכמת אדם · סימן קע״ב, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.