חכמת אדם · סימן קע״ב, ב׳

ומדכתיב יושביה אמרו רז"ל זה דין המנודה לא היו יושבין בד' אמותיו היינו ד' אמות לכל רוח ואפילו בר"ה אבל לא בבית אחר חוץ מאשתו ובניו שמותרין וי"א הוא הדין כל ב"ב היו מותרין ויש להקל דודאי על דרך כן לא נידוהו למנוע ממנו תשמי' בני ביתו שהוא הכרח לו ולא הי' יכול להיות זולתו וגם הם צריכין לו ואין אוכלין ושותין עמו ואם נידוהו מחמת עביר' לא היו מזמנין עליו ולא היו כוללין אותו לכל דבר שצריך י' אבל מחמת ממון לא היו מחמירין עליו בזה ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל כאבל וי"א דמותר בנעילת הסנדל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש ובתפילין ושאלת שלום וא"צ קריעה וכפיית המטה. ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו כלומר נושאין ונותנים עמו: בד"א שפירשו שהוא מנודה אבל אם לא נידוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירת ציבור היו מצרפין אותו למנין עשרה להתפלל עמו ואפילו מנודה ממש שלא היו מצרפין אותו למנין מ"מ היה מותר להתפלל בעודו בבה"כנ כשיש שם עשרה זולתו ומה שנהגו לגרשו מב"הכנ הוא כדי שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מד' אמותיו. וחרם היה קשה מנידוי שנידוי פירושו לשון הרחקה בעלמא כלומר שהרחיקוהו והבדילוהו מקהל הגולה אבל חרם יש בו קללה שהרחיקוהו וגם קללוהו. ושמתא פירושו הוא נוטריקון שממה מיתה יהא בזה שהוא אמצעי בין נידוי וחרם. קשה מנידוי וקל מחרם. וי"א שאינו אמצעי בין נידוי וחרם אלא דשמתא הוא כחד מינייהו ואין הכרע. לפיכך אמרו המוחרם לא שונה ולא שונין לו ולא נשכר ולא נשכרין לו וכן הי' אסור להנותו יותר מכדי חייו אבל הי' שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועוש' לו חנות קטנ' כדי פרנסתו ומות' הי' לדבר עם המנוד' ועם המוחרם אא"כ החמירו עליו ב"ד בפירוש ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שידבר עם האבל. במקו' שאמרנו שאסור לישב בד' אמותיו אם הי' אדם יושב תחלה ובא המנודה בתוך ד' אמותיו א"צ להתרחק משם דלא כל כמיניה לאסור לו מקימו ואסור לכנוס לבית המנודה כשהוא שם בביתו דכל הבית הוי כארבע אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב ובמהלך צ"ע אם תופס ד"א (ש"ך ס"ק י"ד):