חכמת אדם · סימן קע״ב, א׳

דין נידוי וחרםכל דיני נידוי וחרם המבוארים הי' בעת אשר היו ישראל שרויין על אדמתם והיו תלמידי חכמים ביניהם והיו מכבדין אותם כי כן צוה להם המלך והי' ביכולת הת"ח לנדות לכבודו. אבל בזמן הזה אין לנו תלמידי חכמים ואין לנו דיני תלמידי חכמים כמו שמבואר בחיי אדם (כא ע"ב כלל סג ח). וחוץ מזה בטלו נדוי וחרם ושמתא מישראל על פי דינא דמלכותא. אם לא ברשיון הממשלה הרוממה. ופי מלך שמור הוא כלל גדול בתורה. ועתה נשבר שבט הנדוי והחרם מישראל אם לא ברשיון הממשלה הרוממה:דין האיך היו נוהגין עם המנודה או המוחרם ועל מה היו מנדין אותו ודין התרתו סי' של"ד:העובר על דבר איסור כאשר יתבאר לקמן סי' מ"ג היו מנדין אותו בימים הקדמונים לאלתר ומכח ממון לא היו מנדין עד שיתרו בו ג"פ דהיינו בה"ב ואפי' יש לחוש שעי"כ יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (עיין ט"ז ס"ק א' ונ"ל דדיוק תה"ד היא מדסיים משום דשמתינהו דזה ללא צורך דדי במה שאמר דאשתמוד ולדברי תה"ד א"ש) אבל הט"ז כ' דאין לעשות מעשה דשב וא"ת עדיף ונ"ל דהכל לפי הענין דאם הוא לעשות גדר ודאי דאין לחוש אם זה יצא לתרבות וא"ל אלא בשביל לענוש אותו ודאי עדיף שלא לנדות (וכמש"כ הש"ך ס"ק י"ט) שכן מצינו בברק ששימת והחרים א' בדורו שנקרא מרוז שהוא שם אדם גדול שהיה בדורו ושמתהו והחרימו על אשר לא בא לעזרתו למלחמה עם סיסרא דכתיב אורו מרוז זהו שמתא וכתיב אורו ארור יושביה וארור הוא חרם כמו שיתבאר בע"ה ויושביה היינו דאכיל ושתי בהדיא ויושב בד' אמותיו וסתם נידוי הוא ל' יום ולכן אם חכם נידה לא' והלך לו לא היו מתירין אלא לאחר ל' לדידהו: ולדידן ז' דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה ואם אינו חוזר בו היו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו היו ממתינים לו עוד ל' ומחרימין אותו ודין מנודה כדין אבל וחמור ממנו שאפילו פגע הרגל בתוך ל' יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ואביה ירק ירק בפניה ר"ל שנזף בה הלא תכלם שבעת ימים ונזיפה דידן אינו אלא חד יומא: