דין מתי האבל יכול לצאת מביתו ושלא להתקשות על המת (שצ"ג שצ"ד):אבל שבוע הראשון אינו יוצא מפתח ביתו אפילו לשמוע ברכות חופה ומילה דאע"ג דחייב בכל המצות היינו במ"ע שבגופו כגון ציצית ותפילין או למול בנו אבל לילך לחופה ומילה דאינו אלא גמילת חסד אין לו לצאת ובג' ימים ראשונים אינו יוצא אפילו לבית אבל אחר או לב"הק כשמת לאחרים מת מכאן ואילך אם מת לאחר מת בשכונתו יוצא אחר המטה לב"הק ויושב עם האבלים ועכשיו אינם נוהגין כן כי אין אבל הולך לב"הק ולא לבית האבל כל ז' כיון דאין מתנחמין כמו בימיהם אבל אם מת לו מת או אפילו אצל אחרים אלא שאין שם כדי מטה וקובריה יוצא אפי' ביום א' ואפילו בשכונה אחרת מיהו המיקל לצאת בלילה מפני הצורך לא הפסיד דהטעם רק שלא יחשבו שהוא מתחבר עם חבורת בני אדם ואינו עוסק באבלו ובלילה אינן רואין אותו והא דאסור לצאת חוץ לביתו היינו דוקא לטייל או למשא ומתן וכדומה אבל אם ישלח המושל אחריו או שצריך לילך בדרך או לשאר דברים הצריכים לו הרבה כגון דבר האבד מותר לו לצאת ויקח עפר במנעליו אם אפשר ועיין כלל קס"ה לענין נעילת הסנדל (שצ"ג):
חכמת אדם · סימן קס״ז, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.