מצוה להטמאות למת מצוה אפילו הוא כהן גדול ונזיר והולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ומצא מת מצוה מטמא לו שנאמר בנזיר לאביו ולאמו כו' דכל הפסוק מיותר שהרי כבר כתיב לנפש מת לא יטמא וקבלו חז"ל דר"ל דוקא לאביו לא יטמא אבל מטמא למת מצוה. ואינו נקרא מ"מ לענין זה אא"כ מצא ראשו ורובו ואם מצא ראשו ורובו וקברו ואח"כ מצא עוד אבר ממנו קוברו (כן הוא בב"י) ובזה חמור מקרובים שאינו מטמא להם אא"כ הם שלימים כדלעיל בסי' הקודם דהתם לענין טומאה כתיב לאביו כו' משמע אביו שלם וכן כולם אבל קבורת מת מצוה דאתיא מקבור תקברנו משמע כולו ורובו ככולו בכל התורה:
חכמת אדם · סימן ק״ס, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.