חכמת אדם · סימן קנ״ט, ה׳

אסור לכהן לכנוס תחת אהל שהמת תחתיו אפילו הוא גדול הרבה ואפילו לבית אחר או לעליה האחרת הפתוחים לאותו בית בנקב שיש בו טפח על טפח ובית לאותו בית עד עולם ואם נכנס לוקה (כדאי' להדיא ברמב"ם פ"ג מהל' אבל הל' ג' הביאו ב"י ודלא כמשמע בש"ך סי' שע"ב ס"קב דמשמע מדבריו דדוקא אותו בית שהמת מונח בתוכו אסור מ"הת אבל שאר בתים שפתוחין לתוכו הוא מדרבנן דליתא כדאי' להדיא ברמב"ם פ"ג ובהרבה משניות וכבר השיגו המ"א בסי' שי"א ס"ק י"ד ובסי' שמ"ג וגם דברי הש"ך יש ליישב דכוונתו דאם הבית שהמת בתוכו סתום מכל צד דאז אין בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן הואיל וסוף טומאה לצאת דוק בדבריו אע"ג דהלשון אינו מדוקדק מוטב לומר כן משנאמר ששגג בזה בדבר דאיתא להדיא אלא דגם ז"א כדלקמן סי' ח') ואם סתם הנקב כולו בדבר שאינו מקבל טומאה מותר לכנוס לבית האחר או בעליה שהסתימה חוצצת בפני הטומאה דמ"הת אהל שיש בו חלל טפח על טפח טהור דדוקא טומאה רצוצה ר"ל שאין בין המת ובין מה שעל גביו ובצדדין טפח אויר הוא בוקעת ועולה אבל אם יש טע"ט אויר טהור על גביו. ואם סתם כל הנקב אעפ"י שלא ביטל אותו דבר להיות שם עולמית אלא דכוונתו דלאחר שיוציאו המת יטלנו משם אפ"ה חוצץ אבל אם לא סתם כל הנק' רק שמיעטו שלא יהיה בחור ובחלון טפח אם נתנו להיות שם עולמית ממעט וחוצץ בפני הטומאה אבל אם דעתו ליטול משם הסתימה לא מהני המיעוט ואינו חוצץ ודוקא אם סתם בדבר שאינו מקבל טומאה כגון באבנים או פשוטי כלי עץ כקסמים וכיוצא בו אבל אם הוא כלי או אפילו דף הרחב קצת שיכול להניח עליו דבר דהוי כבית קבול (עיין מ"א סי' תרכ"ט ס"ק י"א) כיון שהוא מקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה (וצ"ע דכיון דאינו מקבל טומאה אלא מדרבנן אפשר דחוצץ עיין במל"מ פי"ב מהל' ט"מ הל' ב' שנסתפק בזה) ולא מיקרי סתימה אא"כ יכול לעמוד בלא סמיכה דאם צריך סמיכה לא מקרי אלא סתימה ארעי ואה מניח באותו חלון או חור עצים ואבנים כ"כ הרבה עד שכותלי החלון מחזיקים אותם זה ודאי מהני וחוצץ ומותר לכהן להיות בבית הסמוך לו אבל אם סתם בפשוטי כלי מתכות אעפ"י שאינם כלים אלא חתי' לא הוי סתימה כיון דמקבלין טומאה אבל גולמי מתכות כגון חתי' ברזל שקורין שטאבעס אינו מקבל טומאה (ועיין רמב"ם ובחולין כ"ה) ואפילו סתם באבנים וכיוצא בו אלא שסמך אותם בכלים כדי שלא יפלו לא הוי סתימה: