מת לו מת קודם תפלת ערבית ולא התפלל ערבית וגם שחרית אסור להתפלל קודם קבורה כדלעיל ולאחר הקבורה אם לא עבר זמנה דהיינו עד חצות היום יתפלל שחרית אבל ת"ע לא יתפלל שכבר עבר זמנה ול"ד לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים דהתם היה מחויב להתפלל אלא ששכח או שהיה אנוס אבל זה כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל ולכן פטור לעולם (וכ' בספר דגול מרבבה וז"ל נראה דוקא שמת ביום ולא חל עליו תפלת ערבית שעדיין היה יום וא"א להתפלל ת"ע אבל אם מת בלילה רק שהוא עדיין לא התפלל ת"ע כבר חל עליו חיוב התפלה קודם שמת אף שלאחר שמת לא היה יכול להתפלל צריך להתפלל שחרית שתים) וה"ה אם לא נקבר עד חצות לא יתפלל מנחה שתים כיון שבשעת חובתו היה פטור ואפי' במקום שהאבל גופא צריך להתעסק בצרכי קבורה מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל עד חצות אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור (מ"א בסי' ע"א וסיים כמו לענין הבדלה והוא תמוה שהרי אדרבה לענין הבדלה קיי"ל הכא דחייב ודלא כרא"ש וצ"ל דס"ל כמש"כ הט"ז בסי' שצ"ו דהבדלה כך תקנו מתחלה שיהיה זמנה עד יום ד' משא"כ ברכת השחר דנתקן דוקא בשחרית וכיון דאז היה פטור לכן פטור ומש"כ כמו לענין הבדלה כוונתו כמו לענין הבדלה לדעת רא"ש דס"ל דעיקר התקנה היה דוקא במ"ש ולכן ס"ל דפטור וא"כ ה"ה לדידן לענין ברכת השחר):
חכמת אדם · סימן קנ״ג, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.