חכמת אדם · סימן קל״ט, כ׳

מותר ליתן מעות להולכים על הכפרים ששם קונים תבואות ושעוה וכיוצא בו בזול ולהביאם לו לעיר ששם הוא ביוקר לא מבעי' אם חייב ליתן לו תיכף בשובו לעיר דא"כ אין כאן הלואה כלל ואינו אלא שליחות ואז אפי' מקבל זה כל אחריות עליו מותר ואפי' בלא שום שכר שהרי רשות לשומר חנם שיתנה שיהיה כשואל אלא אפי' אם מתנה עמו שיעמיד לו סחורו' הנ"ל לזמן דאז מרויח זה שנושא ונותן במעות שקיבל עד אותו זמן ונמצא מלוה אצלו ויש כאן ריבית שבשכר המתנת המעות מביא לו ממקום הזול למקום היוקר אם מקבל הנותן המעות עליו אחריות הדרך בחזרה מותר דתיכף באותו זמן שקונה הסחורה ליתן לזה הנותן המעות הרי נקנה תיכף שם הסחורה במקום הזול לזה הנותן המעות וא"כ אין כאן אלא הטורח של הבאה וזה ניחא להו אפי' לא היה נותן לו שיחזיק המעות זמן ידוע אלא שיביא לו תיכף היה ג"כ עושה שע"י שרואין הסוחרים שם שיש לו ממון הרבה נותנין לו בהקפה וגם אם ידעו שהוא משולח מזה כיון שיודעין שאין זה מרויח כלום מוכרין לו סחורה קצת בזול ומיהו אדם חשוב ראוי להחמיר על עצמו שיתן ג"כ שכר טרחו ואז לכ"ע מותר ואז כשנותן לו שכר טרחו אפי' כל האחריות המעות על המקבל מות' (סעיף ט"ז) ונ"ל דבזמ"הז מותר כן בכל הסחורות על הירידים הגדולים אע"ג דבגמרא ובש"ע לא התירו אלא דוקא בחיטין וכיוצא בו ידוע דבזמ"הז כל ב' הטעמים שייכים בכל הסחורה ולכן נ"ל דמותר ליתן מעות למי שנוסע ללייפסיג וכיוצא בו וליתן לו שכר טרחתו ואפי' אם מתנה עמו שבבואו לביתו יקנה הוא הסחורה ממנו בריוח דמותר. ואע"ג דבש"ע ובסי' שאח"ז לא התיר אא"כ מקבל הנותן הסחורה לידו היינו לפי מש"כ בש"ע דבמיני סחורות אסור משא"כ בזמ"הז כן נ"ל: