חכמת אדם · סימן קל״ו, א׳

דין ריבית שע"י שכירות ומלאכה (סי' קס"ו):כבר כתבנו בכלל קל"א סי' ט"ז דאסור למלוה ליהנות מלוה אפילו בדבר שזה נהנה וזה לא חסר. ולכן המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות אפילו הוא חצר שאין עומד להשכיר ונמצא שהלוה אינו חסר כלום וגם המלוה אין דרכו לשכור דירה ונמצא שאינו לוקח כלום אסור כיון דהוי דבר של פרהסיא ודוקא שהמלוה רוצה לכנוס עכשיו בחצר זה אבל אם היה דר בו כבר וזה לא אמר צא או שבדיעבד נכנס ודר בו לאחר הלואה אם ידוע שהחצר אינו עומד להשכיר והוא בענין שאם לא הלוהו לא היה חייב לתת לו שכר מחמת שדר בו באופן שנתבאר בח"מ סי' שס"ג סי' וז"ח אפילו אם המלוה דרכו לשכור כיון שזה לא חסר א"צ לצאת ממנו אפילו לצאת ידי שמים (ולרמב"ם לעולם הוי א"ר וצריך להחזיר אם בא לצאת י"ש) אבל אם החצר עומד להשכיר הוי א"ר לכ"ע ואם אמר לו דור בחצרי בשכר הלואה אפי' לא קיימא לאגרא הוי ר"ק דכיון דאמר לי בשכר מעותיך הוי כאלו השכירו ואם אמר לו הלויני ודר בחצירי סתם ולא אמר בשכר הלואה די"ל דה"ק דור בחצירי חנם אע"פי שלא תלויני אי קיימא לאגרא הוי ר"ק ואי לא קיימא לאגרא הוי א"ר ולהרבה פוסקים לעולם הוי ר"ק כיון דהתנה עמו כן בשעת הלואה (ש"ך סק"ו) ואם הלוהו ואח"ז תבע לו חובו והרחיב לו זמן וא"ל דור בחצירי תליא בפלוגתא אם הוי ר"ק או א"ר ונתבאר לעיל כלל קל"א (סי' ב' סי' קס"ו ולענין אם צריך לסלק לי דמי הדירה ע"ש ובש"ך סק"ה):