כבר נהגו להלוות זהב בזהב ר"ל שזה ליה אדומים ומחזיר לו אדומים ואע"ג דלפעמים מתיקרים ונמצא דהא ריבית עכ"פ מדרבנן וא"כ מצד הדין היה אסור אא"כ שיעשנו דמים דהיינו שאם יתיקר האדום זהב אזי לא יתן לו אלא מעות כסף כפי המקח שהיה בשעת הלואה כמו שנכתוב לקמן כלל קל"ד בדין ריבית אכל באכל מ"מ סמכו העולם על דעת הפוסקים דדינר זהב כיון שהוא יוצא בהוצאה אין לו דין פירות אלא דין מטבע ובמטבע מותר ללות לו מטבע לשלם לו אותו מטבע או אחרת דאף שלפעמים נתיקר אין היוקר והזול תלוי בו אלא הפירות הם זלים ויוקרים (סי' קס"ב) ול"נ כיון שאנו רואים לעינים שהאדום זהב היוקר והזול תלוי בו ולא בפירות ולכן יותר טוב שיזהר הלוה שכשיצטרך ללות אדומים יהיה לו עכ"פ אדום זהב אחד וא"כ דינו כדין הלואת סאה בסאה כדלקמן כלל קל"ד בכל דיניו ופרטיו דאם יש לו מותר לכ"ע וכן הדין בבאנק נאטען ובמדינתינו קוראין אסיג וכן בר"טיס האלענדער (ונ"ל שמש"כ הפוסקים שאין היוקר תלוי בהם אלא בפירות היינו שמנהגם היה שהכל נמכר כך וכך לטרות בעד ר"ט או בעד אדום זהב כמו שהמנהג עד היום ברוגע ובעיר לופאיי שהכל נמכר כך לטרות בעד ר"ט ולכן יש לו כל דין מטבע משא"כ במדינתינו ובמדינות שכל מו"מ הכל במטבע אסיג אזי הוא להיפך שהאסיג הוא מטבע והכסף נחשב לפירות ודינו כדין זהב):
חכמת אדם · סימן קל״ב, ט׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.