השותפין שהוצרכו ללות מעות מישמעאל בריבית צריכין שיבואו שניהם עה"ח או אם יש מנהג בין הסוחרים שכאשר יחתום א' שמו וכותב ושיתפו נתחייב בזה השתוף די בזה דאז שניהם הם הלוין אבל אם א' מלוה על שמו לבד א"כ הוא חוזר ומלוה לחבירו בריבית ואם שניהם עוסקי' בשותפות וא' מהם נוטל מישמעאל בריבית ומניחו לעסק השותפות יכול תחלה למלאות הפרעון במה שצריך לתת ריבית והמותר יחלוקו כי לא נעשה כאן הלואה מעולם אלא הריוח וההפסד מגיע לאותו סך ממון של הלואה והריבית הוא בכלל הפסד אבל אם א' מניח לחבירו ממון וחבירו מתעסק בשותפות לחוד וזה המניח הממון נטל ממון מישמעאל על ריבית לצורך השותפת אין לו ליטול מהשותפות לפרעון הריבית כיון שהוא אינו מתעסק אלא חבירו לא יוכל לומר שהריבית ממעט חלק בריוח אלא ה"ל כאילו מניח מכיסו אותו סך לצורך השותפות ואם לוה א' מישראל בעסקא ונותנו לשותפות שפיר יכול ליתן הריוח מן השותפו' דבדרך שהוא מקבלו בעסקא כך נותנו לשותפות בעסקא. ונ"ל דה"ה אם א' מלוה לשותפות ממעות שלו או שלוה מאחרים על שמו עפ"י היתר זקוקים צריך ללות המחצית לחבירו על דרך היתר דוקא או שחבירו יתן לו בתחלת השותפות או כ"ז שירצה שט"ח עפ"י היתר זקוקים על סך כפי שמשער שצריכים ללות תמיד ויתן לו רשות למכיר הזקוקים שלו לצורך השותפות כשיצטרך (ועיין כ"ז סי' ק"ע בט"ז ס"קג):
חכמת אדם · סימן קל״ב, ח׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.