מותר ליתן שכר לחבירו שיהי' ערב בשבילו אע"ג דמחזי כאלו הוא המלוה ומה שזה נותן לו שכר מחזי כריבית והוי כרבית מוקדמת מ"מ מותר דאין זה אלא שכר טרחתו מה שמתחייב עצמו בעד חבירו ואפילו אם לא יתרצה המלוה בערבו' לבד אלא דוקא שיהי' ערב שלוף דוץ וא"כ באמת הוא המלוה מ"מ מותר כיון שזה לא ביקש ממני שיהי' שלוף דוץ רק ערבות בלבד ואמנם כיון שהוא שלוף דוץ לא התירו אלא דוקא בשהקדים לו השכר קודם ההלואה אבל לאחר שהלוה לו אסור ליתן לו שכר דכיון דעכשיו הוא באמת המלוה מחזי כניטל שכר על מעותיו (בסימן ק"ע הט"ז סק"ג אוסר והש"ך בנק"הכ חוכך בזה ולא ראו דברי ריטב"א בשי' מקו' דף ס"ט ע"ב ד"ה א"ר הילך כו' שהעתקתי בב"א סי' ב') אבל אסור לו לבקש ממנו שיהי' שליף דוץ ודוקא בהלואה אבל אם מבקש מחבירו שיתן שט"ח לחבירו בעד סחורה שקונה ונותן לו סחורה בזה יש תקנה שיאמר הערב להמוכר אני קונה ממך הסחורה כיון שאני ניתן לך שט"ח ע"ז וא"כ מה שניתן לחבירו הוא בתורת מקח שקונה ממנו (ט"ז שם):
חכמת אדם · סימן קל״ב, ז׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.