כבר כתבנו דבכ"מ שיש ב' לריעותא אע"ג שכ"א בפ"ע כשר. כשיצטרפו שניהם טריפה ולא מהני מיעוך ומישמוש וכל ריעותא שאחד מן הפוסקים מטריף אע"ג דאנן קיי"ל להכשיר מ"מ מקרי ריעיתא ולכן סרכא היוצא מן הבועא מ"מ מקרי ריעותא והוי ב' לריעותא ואפי' סרכא תלוי' דקיי"ל לעיל סעי' ו' דאינו ריעותא כלל מ"מ כיון שיוצאה מן הבועא יותר מסתבר לומר שבא מחמת נקב מלומר שהיא הפשטת לחות אם לא במקום שנהגו להכשיר תלוי' מהבועא אין לסתור מנהגם (פ"ח סי' ל"ז ס"ק כ"א) אבל במדינתינו נוהגין להחמיר ומשמע כיון דחשבינן לה לב' לריעותא א"כ לא מהני מיעוך ומשמוש וכן יש לנהוג ואפי' בהפ"מ אין להקל ומ"מ המיקל בהפ"מ ע"י מיעוך יש לו קצת סמך (עיין ט"ז סי' ל"ז סק"ב הגם דאינו מוכרח מדבריו אמנם התב"ש ואמ"ו בנ"ב כ' דמשמע דעת הט"ז להתיר בתלוי' ע"י מיעוך) ואפי' מבועא של מים זכים ויש מכשירין בתלוי' במים זכים (ש"ך סי' ל"ז ס"ק ג' ובס"ק ט"ז כ' דמים זכים מקרי ריעותא) ובמקום שנהגו להתיר אין למחות בידם ומליאים רוח דינם כמים זכים:
חכמת אדם · סימן י״ג, כ״ח
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.