קודם מתן תורה היה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל אותה על אם הדרך והולך לו וזו נקראת קדשה כדמצינו במעשה יהודה ותמר. משניתנה תורה נאסרה הקדשה שנאמ' לא תהיה קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קדושין אפילו היא ישראלית וקטנה שלא ראתה נדה מימיה או שטבלה לאחר נדתה לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה (רמב"ם שם) ואצ"ל שאם היא נדה שחייב כרת ואצ"ל כותית שקנאין פוגעין בו אם הוא בפרהסיא ואפי' בצנעה ענשו מפורש יכרת ד' לאיש אשר יעשנה כו' ועון זה יש בו הפסד שאין בכל עריות. שבנו הבא מן העובדת כוכבי' אינו בנו ונמצא הוליד בן לעבודת כוכבים ומחלל את קדושתו כמש"כ כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר ויעויין כל זה בפוסקים שהאריכו למעניתם בדינים האלו:
חכמת אדם · סימן קכ״ג, ג׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.
