חכמת אדם · סימן ק׳, ל״ג

הנודר או נשבע ע"ד רבים אין לו התרה בלא דעת' והסכמת' אא"כ הוא לדבר מצוה דמסתמא כולם מסכימים לעשו' [*) כל הענין הזה מדבר במי שנודר מעצמו לעשות דבר מה או השבע שבועה בלי שישביעוהו אחרים אך הוא בעצמו נשבע ותלה בשבועתו ע"ד רבים ומסתמא לדבר מצוה יסכימו להתיר, אבל אם אחרים ישביעוהו או ידירוהו בענין מה, חלה השבועה ואין לה היתר כלל כמבואר לקמן סי' נ"ד דאל"כ ח"ו בטלה כל שבועה שישבע איש לרעהו:] מצוה ואם אותם רבים אומרים שלא להתיר לו אפילו לצורך מצוה אין מתירין לו (רמ"א סעי' כ"א) ודוקא אם א"א לקיים המצוה בלא התרת הנדר. והנשבע שלא יכנס חבירו לביתו ויש בית הכנסת בביתו מקרי דבר מצוה ומתירין לו שיבא חבירו להתפלל ואפילו אין שם מנין כיון שכבר קבעו מקום לתפלתן (סמ"ג) וכן לעשות שלום בין איש לאשתו או לבטל שאר מחלוקת דגדול השלום. וכן משום צרכי רבים מקרי דבר מצוה להתיר בשבילם וכן לצורך פרנסתם וכן מי שנשבע שלא להנות מאביו ומתחרט מקרי דבר מצוה וכן מי שנשבע שלא להיות ממינה אם אין במדינה ראוי להיות ממונה יותר ממנו: וכן שלא לפרוד מאשתי אלא יהיה באותו עיר שאשתו (שם ובש"ך) (ובש"ך ס"ק ס"ג כ' דאין ללמוד מזה למקום אחר שאין מצוה כ"כ וצ"ע שזהו מתשובת רשב"א עיין בב"י ורשב"א לשיטתו הביאו הב"י ד"ה ונדר שעד"ר כו' וחושש לסברת ר"ת דאפילו לדבר מצוה אין מתירין ע"ש ולכן כ' דאין ללמוד למקום אחר אבל לפי הכרעת הש"ע דלעולם לדבר מצוה מתירין וכ"כ בב"י בבד"ה בשם ריטב"א דאפילו במצוה של דבריהם מתירין עד"ר):