אבל אם אמר הרי עלי שלא לרכוב ואם ארכב אתן בכל פעם לצדקה נמצא שהם ב' נדרים אחד שלא ירכיב ב' כשירכוב יתן צדקה והשני אינו חל עד שירכוב ואינו תלוי בנדר א' שהרי הוא נדר בפ"ע ולכן ישאל תחלה על נדר ראשון ואז מותר לרכוב ונשאר נדר ב' ואם היה אמירתו אם ארכב אתן לצדקה היינו מתירין לו ואפי' לא היה מחמת כעס והיזק אלא רצונו כשיעשה זה יתן צדקה וה"ז נדר של צדקה אפ"ה מתירין לו שהרי לא עשה שום איסור בזה שרכב שכיון שלא אסר עליו הרכיבה אלא הרכיבה היה תנאי ודומה לאומר שתמיד אחר האכילה יתן צדקה שהנדר הוא הצדקה ולא האכילה וא"כ אף שא"א להתיר קודם שעשה המעשה כיון שלא חל הנדר של צדקה מ"מ לאחר שאכל או רכב ואז חל הנדר של צדקה היינו מתירין לו דהוי כאדם שאומר הרי עלי ליתן צדקה דמתירין לו מדוחק אך כיון שזה אמר בכל פעם שארכב אתן צדקה א"כ י"ל דהוי כאילו אמר בכל פעם ופעם עד אין מספר וכ"א וא' הוי נדר לעצמו כדלעיל סי' כ"ב וא"כ צריך תמיד להתיר הנדר אחר הרכיבה ואע"ג שכבר רכב מהני התרה שהרי על הרכיבה אין כאן איסור כלל ואינו דומה לסימן כ"ד דהתם הנדר היה הרכיבה ועבר על נדרו אבל הכא לא היה הנדר הרכיבה אלא הצדקה וא"כ לא עשה שום איסור והוו כנדרי צדקה בעלמא (שם ועיין בש"ך סי' רל"ט ס"ק כ"ט (ועיין מה שכתבתי בתשובה סימן ):
חכמת אדם · סימן ק׳, כ״ה
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.