האומר אם אעשה דבר זה אתן ק' זהובים לצדקה והיה הדבר מחמת שאירע לו מקרה רע מאותו דבר כגון שרכב על סוס והזיקו ולכן נדר אזלינן בתר דעתו שאין כוונתו ליתן הצדקה אלא כוונתו לאסור עליו הרכיבה והוי כאילו אמר הרי עלי שלא ארכב וכדי לחזק הדבר קנס עצמו באם שיעבור ליתן צדקה וא"כ הנדר חל מיד שאסור לרכוב מיד ויכולין להתיר לו תיכף ואז אינו חייב כלום לצדקה עוד שהרי לא היה אלא תנאי להנדר של רכיבה וכיון שכבר הותר הנדר בטל התנאי ממילא. ואם רכב באיסור קודם שהתירו לו חייב ליתן הצדקה ולא מהני לו מה שיתיר נדרו דכיון דכבר נתחייב כדלעיל סי' י"ב (דאע"ג דאפי' השוחט בחוץ ונתחייב כרת מהני לו היתר ופטור וכן הנשבע על הככר שלא יאכלנה ואכלו אפילו כולו מהני לו התרה דהחכם עוקר הנדר מעיקרא כדאיתא בסי' רל"ח סעי' כ' היינו דווקא לגבי איסורא לשמים אבל הכא כבר נתחייב לצדקה (תשובת מהר"ם מינץ סימן ע"ג):
חכמת אדם · סימן ק׳, כ״ד
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.