חכמת אדם · סימן א׳, ז׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

מומר אוכל טריפות לתאבון ר"ל שאם יש לפניו בשר כשר וטריפה אינו אוכל טריפה. אלא שאם אין לפניו בשר כשר אינו מטריח א"ע למצוא בשר כשר ואוכל נבילה א"כ הוא בר זביחה אלא כיון שאינו מטריח א"ע יש לחוש שמא לא יטריח עצמו לבדוק הסכין כראוי ולכן אסור לאכול משחיטתו ששחט בינו לבין עצמו אפילו אם ישבע ששחט בסכין בדוק שהרי כבר עבר על שבועה זו שנשבע בהר סיני ע"ז אבל כשישראל בודק סכין ונותן לו ויודעין בו שיודע הל"ש מותר לאכול משחיטתו אפילו שחט בינו לבין עצמו ואפילו אם הוא לא יאכל שלא חיישינן שמא עשה אותו פגום דלא חשוד ע"ז וגם לכתחילה יבדקו הסכין אחר שחיטה שמא נפגם בעור אעפ"י שידענו שהוא בדק אח"כ לכתחלה לא סמכינן עליה (סעיף ב' ג' ועיין שם עוד מזה) וכ' בה"י בזמנינו כשהוא חשוד לאכול נבילות לתיאבון אין אוכלין ממנו שום דבר מאכל ומכ"ש שלא לאכול משחיטתו ע"מ שיבדוק אחר. ומי שהוא מועד לעבור על עבירה אחת ממצות ה' לרמב"ם דינו כמומר לתאבון כיון דחזינן דפוקר בשביל תאותו באחד משאר עבירות חיישינן שמא פוקר שלא לקיים שום מצוה כהלכה ואין לו' נאמנות לשחוט אא"כ אחר בודק הסכין (סימן ב'):
נחלת הכלל · Hokhmat Adam, Vilna, 1844

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך חכמת אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.