ישראל קדושים · פרק ח׳, ו׳

והשורש דעמלק שהוא הראשית דגוים וראשית כח הרע שבעולם ושבלב הוא כח הקרירות ורפיון ידים מהשתדלו בטוב. ונגד קדושת המילה שבתולדה שהי' גם לעשו אלא שנאמר בו דם שנאת ואמרו ז"ל (בברא"ר פרשה ס"ג) זה דם המילה ועז"נ ויזנב וגו' שהי' חותך מילותיהם וכו' שהוא מאס ולעג מזה והי' מקטרג ואומר שאין זה כלום והא קמן דנחשלים שאמרו ז"ל דענן פולטן הרי שאין בהם קדושה אף שנימולים. ובאמת הענן הי' רק הגנה דלשעה וכל הקלקולים דישראל נוגעים רק לפי שעה דעולם הזה אבל שורש קדושת הברית שבתולדתם קיימת לעולמי עד ומצילתם מדינה של גיהנם כמו שאמרו (עירובין י"ט.) דאפילו בבועל ארמית א' רק דממשכא ולא מבשקר. והמשוך צריך לימול שנית רק מדרבנן משום מראית העין ומן התורה הרי הוא מהול גמור. ועל כן אברהם שהוא רק יראה לעינים לא מבשקר ואין מצילו שמצד האדם צריך לשמוע לגזירת חכמים שהם גזרו על האדם מצד האדם שיש טעות לרואין אבל ה' יראה ללבב דן על פי משפט התורה שמן השמים ומציל גם אותן. ונגד קדושת השבת שאין לו שום שייכות נאמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלוקים כי אלו שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין ולא היה לשום אומה ולשון שליטה בהם כי מי מכניס ראשו בין לביא ולביאה כשנזקקין זה לזה שזהו קדושת השבת ביחוד הגמור דאתם הדביקים וגו'. אלא שצריך ג' תנאים להיות מנוחה שלימה שהשם יתברך רוצה בה כמו שאמרו בנוסח תפלת אתה אחד. א' מנוחת אהבה ונדבה, היינו שיהי' לבו נודבו למנוחה זו מצד אהבת השם יתברך כי בו שבת ולא שעושה מעצמו מפני עצלותו ועייפותו ושחפץ במנוחה להנאת עצמו. ואף שאמרו משבח אני את העצלים וכו' היינו דעכ"פ הוא עצל ונשכר שניצול מהחטא ויש בידו שכר מצוה שלא לשמה אבל אין זה עשי' לשמה שהקדוש ברוך הוא רוצה. וב' מנוחת אמת ואמונה היינו שיהי' מנוחתו באמת במעמקי לבבו שיהי' אצלו כאלו כל מלאכתו עשוי' ולא שנשמר במעשה ומכל מקום לבו טרוד בעסקיו ובמלאכתו. ואמת נקרא מה שהוא נוקב ויורד בכל מעמקיו אבל מה שהוא רק בהתגלות, ובלבו אינו כן זהו רק לפנים ולעיני בני אדם שרואים רק לעינים ואינו אמת דהקדוש ברוך הוא שחותמו אמת רואה ללבב שזהו עיקר האמת דתכון לעד והוא רק כאשר הוא כן גם בפנימיות הלב. ואף דהרהור מותר מצד הדין מכל מקום אין זה מנוחה שלימה שהרי אותו חסיד שחשב לגדור נמנע ולא גדר מפני כן שמע מינה דג"ז נחשב ביטול למנוחה השלימה הראוי' להיות בשבת ליראי ה' היודעים שהשם יתברך צופה ויודע הנסתרות שבלבבם דעל דבר המסור ללבעל זה נאמר ויראת מאלהיך. והג' מנוחת שלום ושלוה השקט ובטח לאפוקי מי שהמנוחה לו לעול ולצער ולדאבון נפש וכעין אוכלסי דמחוזא דאי לא עבדי חלשי והוא יגע על ידי המנוחה יותר מעל ידי המלאכה מפני חשקו למלאכה או מפני צערו ע"י שיחסר לחמו על ידי זה וכיוצא ורצון השם יתברך במנוחה שיהי' לו על ידי זה שלום ושלוה ושיהי' לבו שוקט ובוטח בהשם יתברך כי מנוחה זו הוא מקור הברכות ואז הוא מנוחה שלימה וגו'.