ישראל קדושים · פרק ח׳, ד׳

ושבת הוא הקדושה דקבוע וקיימא שמצד השם יתברך דלא ישראל מקדשי לי' שכבר נתקדש בתחלת הבריאה אלא שהיתה מתנה טובה בבית גנזיו שגנזה מרשעים שלא יהנו מקדושה זו ונתנה לישראל דעז"נ לדעת כי אני ה' מקדשכם כמו שאמרו (בשבת י':) דזהו הקדושה שלמעלה שהקדוש ברוך הוא מקדש להאדם מישראל ביום השבת שזוכה לנשמה יתירה בהשפעת הקדושה שמלמעלה כפי מה שהוא כלי מוכן בב' הקדושות שמלמטה הקודמות כנזכר. וד"ז הוא גם כן אות ברית ביני וביניכם ואין שייכות לגוים דגוי ששבת חייב מיתה דהם אין להם שייכות לשום קדושה רק למדת ד"א וצריכים לעמל מלאכה בעולם הזה להיות חורשים בשעת חרישה וכו' להכין לטוב לפני אלהים זרע ישראל מה שאין כן כשישבתו יהיו אוכלים ושותים ופוחזים ועוסקים בדברי תפלות. ורק ישראל שהם קודש לה' ראשית תבואתה שהם תרומת העולם להשם יתברך שיש בעצמיותם קדושה ניתן להם דרך מתנה מלמעלה קדושה זו שביום השביתה שהוא מה שהשם יתברך מקדשם גם בשביתה מהשתדלותם וכשאוכלים ושותין עוסקים בשירות ותשבחות דהם מתמלאים עוד בקדושה יתירה על ידי האכילה ושתיי' שבקדושה. ועל כן כל חפץ האומות לעקור ולבטל ג' קדושות אלו חס ושלום מישראל. ועמלק שהוא הראשית גוים על כן עיקר התעוררותו בזה והוא מזרע עשו שכבר היה תחלה נקרא בשם ישראל ונחשב לזרע אברהם ויצחק עד שעקר שם זה ממנו על ידי מעשיו.