ישראל קדושים · פרק ח׳, י״ז

וזהו הכתר שם טוב דטוב שם משמן טוב שבו נמשכו כהנים ומלכים דמורה הקדושה שבאדם מישראל משרשו מצד האבות ומצד חלק אלהי ממעל דגם שמן רומז לתורה וחכמה שהוא השתדלות הקדושה שמעצמו והשם שטוב מזה הוא ההשראה דקדושת אלו לעלמי עד כמו שאמרו ונתתי להם יד ושם וגו' שם עולם וגו' ואמרו ז"ל זה ספר דניאל הנקרא על שמו. כי כל הקדושות הללו שבאדם מצד שהוא אדם הם בגבול והם הגבול דחיי אדם בעולם הזה כי גם השפעת הקדושה שלמעלה שמצד השם יתברך הוא בלא גבול ונחלה בלא מצרים מכל מקום כיון שנשפע רק כפי ערך הכלי קיבול שלו הרי הוא אין יכול לקבל אלא בגבול. וענין נחלת יעקב שנאמר בו ופרצת וגו' היינו שיוכל לפרוץ הגבול והגדר. וכענין ארץ ישראל שבזמן שיושבי' עלי' שקדושתה בה מתרחבת וכמו שאמרו הרחיבי מקום אהלך שיכולה להתרחב עד אין קץ וזהו מצד התקשרות עצמיותו עם עצמיות קדושה העליונה שהוא בלי גבול. על דרך שאמרו בקהלת רבה דשמן טוב מקיטון לטרקלין היינו בגבול מיוחד לכי אם כבית המיוחד למדור האדם שהוא בגבול לכי אם כפי מה שהוא. אבל שם טוב מסוף העולם ועד סופו בלא גבול כי שם האדם הוא שורש חיותו כידוע. וטוב היינו כשהוא בהתקשרות גמור ביחוד עליון עם שרשו שלמעלה וזה שם עולם המתקיים לעלמי עד דגם במותו השם שהוא השורש נשאר דעל כן דברי חכמים כמסמרות נטועים בזמן שבעליהם נאספין מהן דאז נשאר נטוע ומשתרש ביותר דזהו השם עולם שנשאר נטוע וקבוע ומושרש והוא הספר דניאל שבו גנוז כל שורש חיותו והשתדלות קדושתו כל ימיו בעולם הזה ולא במותו יקח הכל כי השאיר שמו ושורש חיותו כתיבא ומנחא בספרו לעלמי עד. וכן כדומה לו בכי אם קביעות הקדושות להיות כמסמרות נטועים לעלמי עד זהו הכתר שם טוב העולה על גביהם שהוא נגד דוד המלך ע"ה רגל ד' שבמרכבה החי וקיים לעלמי עד שהבטיחו השם יתברך ועשיתי לך שם גדול כשם הגדולים וגו' ושסמוך לו ושמתי מקום לעמי ישראל ונטעתיו וגו' ולא וגו' שזהו מדרגת קדושתו לקבוע קדושת כנסת ישראל יתד במקום נאמן קבוע וקיים שלא יזוז עוד ממקומו וזהו האבן שמאסו הבונים שהיתה לראש פינה להיות עולה על גביהם. כי האבות בחרו בשרשי הקדושות והם ג' רגלים ועמודים שעליהם העולם עומד ואי אפשר בלא ג' רגלים שכל אחד הוא מעמיד בפני עצמו שלולי הוא אינו כלום. ורגל הד' אינו עוד צורך להעמדה גמורה בפני עצמו רק הוא להשארת הקיום של ג' רגלים אלו. וזהו העיקר להיות הקיום לעד דעל כן הוא הגואלם לעתיד. דשורש זה של הקיום נצחיות הוא ממנו שהוא הגבר שהקים עול של תשובה שאפילו יגדילו חטאים יש כח בתשובת היחיד ששב לעורר מחילה לו ולכל העולם כולו ולהחזיר הכל למקור. וד"ז מצד דביקותו במקור שזהו העורף שניתן לו שהוא ההתקשרות למקור הקדושה למעלה מדעת וכח והשתדלות האדם שזהו מצד הפנים ששם השגחת (האדם) אבל העורף מאחריו ששם אין כח השגחת אדם שלטת רק עצמיותו כן ומקושר בזה.