ישראל קדושים · פרק ז׳, ה׳

ויעאע"ה עצמו שהוא שורש התורה מדת אמת ליעקב אין אמת אלא תורה כמו שאמרו בברכות (ה':) והוא שורש כל התלמידי חכמים על כן מדתו רק יושב אהלים וקדושת המעשה שלו היה רק בהקול קול יעקב ובעמל פה. ואחר שניצח לשרו של עשו זכה לשם ישראל כי שרית וגו' להשתרר על כל כחות המעשה ובנה לו בית היינו לפנימיותו עשה דירת קבע. ולמקנהו הם התפשטות כחות הגופניים והמעשה סוכות אהל ארעי. וזהו שביקש אחר כך לישב בשלוה היינו במנוחה ושביתה מכל מעשה כקדושת יום השבת שזכה לו מצריך עיון. אלא שקפץ עליו רוגזו של יוסף היינו דמצד זרעו עדיין צריך לבירורים שזהו הנגיעה בכף ירך יעקב היינו ביוצאי יריכו שכל כחותיו נתחלקו בזרעו בנפשות פרטיות. ונפשות וכחות המעשה בהתפשטות בפרטיות יש נפשות שכל כחם במעשה בפעל. ושרשם יוסף הצדיק הוא המשביר בר לכל עם הארץ להיות זן ומפרנס. ומזרעו יהושע המנחיל הארץ שהוא קדושת המעשים הגופניים שהתחילו בביאת הארץ זה פונה לזיתו וכו' אבל הכל בקדושה ובקיום מצותיה. כי משה רבינו ע"ה כולו תורה על כן הוליכם במדבר חוץ לישוב ועולם המעשה מקום אשר אין זרע וגו' רק לחם שמלאכי השרת אוכלין. ויהושע התחיל לברר קדושת המעשה הגופנית ולהיות עוסקים בדרך ארץ וג"ז הכל על פי התורה, וטוב תורה עם ד"א ואם אין ד"א אין תורה. והדרך ארץ הוא חלק העם הארץ והוא הקודמת לתורה דגם זה צריך לדברי תורה דאי לא עליא לא מתקיימו אתכליא ולא ניתנה תורה למלאכי השרת לבד כמו שהיה בדור המדבר. דרבנן נקראו מלאכי השרת כמו שאמרו בנדרים (כ':) ועיקר התורה הוא לימוד מעשה המצות שהם במעשים גופנים שבעולם הזה. דעל כן נתאוה משה רבינו ע"ה ליכנס לארץ ישראל לקיים מצותיה.