ובעבודה זרה (ב' סוף ע"ב) דעתידים אומות לטעון כלום כפית עלינו הר כגיגית והשם יתברך משיבם הראשונות ישמיעונו וכו' היינו דגם אם כפאם לקבל לא היו מקיימים דאם הלב באמת אין רוצה מה תועלת בכפירוש שיאמר רוצה אני ואנו יודעים דבלבו אין רוצה ואין זו קבלה לכשתסור הכפיי' לא ירצה ולא יקיים. וממתן תורה ירדה שנאה וחורבה לאו"ה (כמו שאמרו בשבת) היינו דמשנבחרו ישראל לעם בפני עצמו דלבדד ישכון ובגוים לא יתחשב היינו אפילו אותם הראוים להתדמות לגוים מצד מעשיהם מכל מקום לא יתחשבו עמהם דאף על פי שחטא ישראל הוא ונחשב בכלל ישראל לכ"ד. וזהו הבירור וההבדל הגמור שבין ישראל לעמים מכל מקום נדחו על ידי זה כל האומות מעתה שנפרדו לגמרי ואין להם שייכות עוד עמהם ועל ידי זה הוא השנאה והחורבה להם מאחר שאין להם עוד שום חיבור עם ישראל כי אהבת השם יתברך אינו אלא ליעקב ואת עשו שנאתי כתיב והיינו לפי שהוא שונא את יעקב אחר שנפרד ממנו לגמרי והם ב' הפכים זה לזה.
ישראל קדושים · פרק ז׳, ל״א
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · R' Zadok -- Yisrael Kedoshim
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ישראל קדושים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.