ישראל קדושים · פרק ז׳, כ״ח

והנה האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ואז כשכהו עיניו הגשמיים מפני הראי' הרוחניות מסתמא גם הוא היה יכול לראות ללבב והכיר יפה את עשו דעל כן נאמר כי ציד בפיו רצה לומר שהוא ידע זה דצידו רק בפיו ולבו בל עמו כלל. ומכל מקום מפני זה אהבו כי הרגיש בזה שהוא הפסולת של מדתו שממנו נמשך החושך הגמור דמחשיך אנפי בריין ויוכל להתהפך לטוב מאוד כשיתגלה סתרו יתברך שבתוך חושך זה ועל כן אהבו שבאהבה זה שיתקרב אליו בהתקרבות יגרום בזה שישוב לו למקורו שהוא מקור הקדושה וזה ע"י שציד בפיו שראה שרוצה על כל פנים להדתמות לפנים ולמראית עין לטוב. ובישראל גם ד"ז טוב כמו שאמרו ויפתוהו בפיהם וגו' ולבם לא וגו' ואף על פי כן והוא רחום יכפר וגו'. וכידוע דברי הרמב"ם (פרק ב' מהלכות) בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני דמה שבלב אין רוצה רק מצד היצר רע ועז"נ שפתי צדיק ידעון רצון וקבלתי הפירוש דגם כשרואה שאין רצון לבו עדיין לזה הדבור בפה לטוב שנקרא שפתי צדיק מועיל ללמד ולהמשיך רצון ללב גם כן. וחשב יצחק גם עשו כן מאחר שראהו על כל פנים מפתה בפה על זה אהבו להמשיכו אליו למקורו.