ישראל קדושים · פרק ז׳, כ״ה

ודוקא יצחק שהוא מדת הדין הוא הציל הרשעים ממדת הדין. והן הן גבורותיו שהוא כובש כעסו בדין וכבישה הוא מדת הגבורה שיכול לכבוש איזה דבר שלא יתפשט יותר והוא מתגבר נגד מדת הגבורה עצמה וכל זינא לזיני'. ושורש הרע נמשך מפסולת הדינין והצמצום שגרמו החושך וההעלם בעולם ועל כן אמר יצחק פלגא עלי שאני ומדתי הוא הגורם לזה ופלגא עליך כי ממך הכל דהא קריבית נפשי קמך שמסרתי נפשי כולה לך. וזהו ענין המתקת הדינין בשרשן שמחזיר הכל למקור ושורש העליון דשם הכל בקדושה וכולו טוב ואין דבר רע יורד מן השמים. ועל כן יצחק העתיר על בנים ואיתא בסוכה דהיפך כעתר היינו דגם הוא ידע כאברהם דסם המות עתיד לצאת ועבודה זרה נתפלל כי הלא השם יתברך יכול להפך הדבר ולעשות ממות חיים ומרע טוב וכמו שאמרו ע"פ והנה טוב מאד זה מות ויצר הרע שכשנמתק ונעשה מן הרע טוב הוא טוב מאד יותר מטוב בעצם. וכידוע המשל ממלך ששמח מבנו שהי' בשבי' וחזר אליו, הרבה יותר משמחתו בבניו שבביתו מעולם. והרי אין שום דבר עושה את עצמו והכל מהשם יתברך דעז"נ ואשר הרעותי דלולי השם יתברך ודאי לא היה מציאות כלל לשום דבר וגם מה שהוא ההיפך בעולם הזה הכל הוא ממנו ואם כן בידו להשיב הדבר לשרשו דעל ידי זה יתהפך הדבר לטוב מאד כשיחזור הכל למקורו וישובו לבית המלך מלכו של עולם.