ישראל קדושים · פרק ז׳, כ״ד

ובירור יעקב בלקיחת הבכורה היתה מצד עצמו שהוא כולו טוב ועדיין לא נתברר שלימות המטה היינו אפילו אם יהיה מזרעו מי שלא כן מכל מקום לא ידח נדח ושם ישראל לא נעקר ממנו אפילו יגדיל עונות עד לשמים. שזהו ענין שאין בו פסולת דבר זה לא נתברר עדיין עד קבלת הברכות על ידי לבישת הלבוש של עשו. כי הנה ענין יצחק שביקש לברך את עשו וכי סלקא דעתך שרבקה ידעה שיעקב צדיק ועשו רשע והוא לא ידע. אבל זה כל ענין יצחק לבקש גם בעד הרשעים מזרעו שלא יאבדו כמו שאמרו בשבת (פ"ט ב') דאברהם ויעקב השיבו ימחו וכו' ויצחק טען גם בעד הרשעים שבישראל וקיבל על עצמו עונשם פלגא עלי וכו'. וכן אברהם לא נמצא בכתוב שהתפלל על בנים וכן הוא בזוהר תולדות (קל"ז ריש ע"ב) דלא צלי ובבראשית רבה (פרשה מ"ד) דאמר אם עתיד אני להעמיד בנים ולהכעיסך מוטב ואני הולך ערירי. ומשמע דמטעם זה לא נתפלל כי ידע ודאי אם מוכן להוליד צדיקים גם השם יתברך מעצמו לא ימנע הטוב ולמה כל העולם כולו מולידים והוא אינו מוליד וחשב על כן הקדוש ברוך הוא יודע שיצאו ממנו רשעים. וכמו שבאמת גם שורש הרע שבעולם שהוא עשו ועמלק גם כן עתידין לצאת ממנו ועל כן הניח הדבר לפני השם יתברך שמה שירצה יעשה. וכמו שלא בירך ליצחק מטעם זה שלא יתברך אילן של סם המות העתיד לצאת ממנו והניח הדבר להשם יתברך. וגם יעקב השיב לרחל התחת אלהים אני כי מנע וגו' וגם היא ידעה מזה ומה שאמרה הבה וגו' היינו שיתפלל להשם יתברך אבל הוא השיב מאחר שהשם יתברך הוא ודאי בדין כי הוא שופט צדק ומסתמא ידע שיצאו רשעים. וכמו שהרגישו השבטים ביוסף ורצו להרגו מפני כן שאמר עתיד זה להשיאם לבעלים כמו שאמרו בברא"ר פרשה פ"ד כן חשב גם הוא שעדיין לא ידע זה דאין פסולת בזרעו כלל ואפילו ברשעים ועל כן אמר התחת אלהים, שם דמדת הדין וכי אני אהיה דיין ואשב לדון במקומו ואומר שהוא עיוות משפט חס ושלום והלא בודאי הוא עשה כן שלא יוליד רשעים ולהוליד רשעים גם הוא אין רוצה כלל ומוטב שלא תלד. אבל עליהם אמרו בשבת (שם) לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה. וגם טעם לשון עצה כמו בדניאל התיב עיטא וטעם כי הם לא ידעו שיש להקדוש ברוך הוא עצות על כל דבר וחשבו דהואיל והם רשעים ימחו ואין להם תקנה. ובאמת לכל יש תקנה ועצה והשם יתברך יכול לעשות משנים שלג ומזדונות זכויות ולהמתיק את המר. ועז"נ בתורה לשון עצה ותושי' שבתורה יש עצות לכ"ד ומסיים הכתוב שם לי גבורה כי אורייתא מסט' דגבורה נפקא ומשם הם העצות לתקן כל מיני הקלקולים דעל כן בברכת הגבורות נאמר מחי' מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים כי השם יתברך מתנהג בחסד ורחמים אין קלקול ורע כלל. אבל כשהרע גובר והשם יתברך יושב על כסא דין לפני זעמו מי יעמוד על כן במדה"ד עצמה שם הוא קבועת העצות שלה תיקונים ושיוכלו לזכות גם בדין והשם יתברך ממתיק את המר במר ולא במתוק כמו שאמרו בתנחומא בשלח ע"פ ויורהו ד' עץ עכשיו אתה צריך ללמוד וכו' ויראהו לא נאמר אלא ויורהו וכו' [ובשמו"ר (פרשה מ"ז) מבואר יותר שמשה הרהר למה נברא ואמר לו הקדוש ברוך הוא הכל לצורך וכך אמור עשה המר מתוק ודזה היה טענתו לא כך אמרת וכו' ואף עכשיו חלי מרוריתן וכו' יעוין שם במדרש ע"פ ויחל משה] דדבר זה לימוד עצה בידיעת דרכי השם יתברך כאשר הרע גובר חס ושלום שאין מקום להמשיך שפע ממדת החסד והרחמים שהוא בלא הגבלה וצמצום ויוכל חס ושלום הרע להתגבר יותר דשלוה לרשעים רע להם ורע לעולם רק למצוא עצות להמשיך שפע על ידי מדת הדין דוקא. וכענין יצחק ביקש יסורין והם מעבירין על דעת קונו לפעמים בביטול תורה ועבודה ומכל מקום הם כמלח הממתיק את הבשר. וכיוצא בו יש תיקונים גם לתקן הרע הקודם והכל במשפט וכדרך שאמרו דין דלא כתיב בי' אמת הקדוש ברוך הוא עושה לפנים משורת הדין והיינו דגם זה דין כי הוא אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין וכמו שאמרו בב"מ דינא הכי אמר ליה אין דכתיב למען תלך בדרך טובים שג"ז דין ממש דזהו המתקת הדינים על ידי מדת הדין עצמה בדרכיו של השם יתברך להמתיק המר במר דוקא.