ישראל קדושים · פרק ז׳, כ״א

אלא דהקנין על דבר שאין ממש בדין יכול לחזור בו וכל משפטי התורה נוקבים ויורדים בכל העולמות ובכל העניינים בין בגשמיות בין ברוחניות כי הם קיימים לעולמי עד גם כשלא יהיה שום דבר מענייני עולם הזה וגם ברוחניות יש משפטי קניינים מה שאפשר לקנות אחד מחבירו והוא מה שאמרו זכה נוטל וכו' ויש בדבר העצמיי לו שהוא דבר שיש בו ממש דשייך קנין וזהו קנין עבד עברי דיש לו קנין בעצמות חיותו וזה אי אפשר בישראל לחלוטין דסוף יצא לחפשי בשמיטה ויובל. וכן ענין נטילת חלק חבירו בגן עדן סוף יחזור לבעליו באלף השביעי שהוא יום שכולו שבת או ביובל הגדול ששם תרעא דחירו שכי אם חוזר לשרשו כנודע. אבל בעשו היה אפשר לקנות לגמרי שלעולמי עד לא ישוב לו עוד כי אין זה קנין עצמיי לו כאצל ישראל. אבל מאחר שאינו עצמיי אם כן הוא דבר שאין בו ממש דלא חשיב קנין. על כן הוצרך לשבועה שבו היא קיום הדבר דעל כן תרגום שבועה קיימא בלשון ארמי שבזה מתקיים הדבר להיות נשאר קבוע וקיים כן. ומצינו גם בבני נח לקיים כל דבר עשו בשבועה כמו שאמרו באבימלך ולבן. והנה אין זה מז' מצות בני נח שלא יעבור על שבועה וצריך לומר דהוא בכלל דינין שנצטוו לחוקק חוקים ודינים ונימוסיפ במה שבין אדם לחבירו שלא יהיה עולם הפרק [עיין ברמב"ן על התורה פרשת וישלח גבי שכם ובת' רמ"א סימן ו']. וקבעו קנין לכ"ד איך יהיה מתקיים ודבר דל"ש בהו קנין עשו קיומו על שבועה ובזה מתקיים הדבר של"י לחזור עוד. ובישראל אין השבועה עושה קנין רק איסור שבועה עליו שלא יוכל יעבור מפני האיסור. ובבני נח ליכא איסור אלא רק הוא קנין בדבר דל"ש קנין אחר. נקנה ונתקיים הדבר שלא יכול לשנותו עוד ע"י השבועה. ואפילו תימא דהאבות יצאו מכלל בני נח עשו שלא קיים התורה ודאי לא יצא מכללם. ואף דנקרא ישראל מומר היינו רק מה שנולד מזרע יצחק ורבקה וגם זה היה עדיין רפוי בידו שהיה יכול להמירו ולהחליפו. ואחר שחטא נעקר שם ישראל ממנו לגמרי ונידון בדיני בני נח. וזה שאמר השבעה לי כיום ורש"י פירש על מכרה כיום מכירה ברורה. והיינו לפי שהמכירה בדבר שאין בו ממש א"ל שימכור מכירה שלא יכול לערער והיינו על ידי שבועה. ולפי שגם בשבועה יש חילוק כי שבועת התורה הוא מצד האיסור שזה די גדר לבני ישראל שומרי תורה דכתיב בהו סוגה בשושנים. דבגדר התורה הרך כשושנה די שלא יפרצו פרצות אבל לאו"ה לא סגי בגדר של איסור. אבל השבועה אצלם כמו קנין המקיים הדבר שלא יכול לשנותו כלל מצד התקיימות עצם הדבר שהוא מעתה כן ולא מפני האיסור.