ישראל קדושים · פרק ז׳, ט״ז

וכך יצחק שהוא שורש הגבורה שבעולם אמרו ז"ל בבראשית רבה דלא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו. ועוג אמר עליו שבאצבעו מעכנו כי נולד בתכלית החולשא שלא היה עדיין ילד כמוהו בעולם. וכך היה ראוי כפי טבע העולם כפי מה שנולד לעת זקנות אברהם ושרה ותשות כחות ההולדה בהם. ובאמת הוא שורש כל כח הגבורה שבעולם וסוף עוג הגבור מכל האדם נפל ביד זרעו. כי הגבורה דדמיון שבעולם הזה סופה כשילה וכל זמן שיזקין יחלש כחו עד שיאבד לגמרי. וגבורת יצחק אבינו ע"ה הוא בהיפך דגבורתו הוא בתורה וזקני תלמיד חכם כל זמן שמזקינין וכו' ובמיתה שנפסקה גבורת בשר ודם לגמרי, גבורת התורה מתגברת יותר ליכנס לישיבה של מעלה וגם בשכבך בקבר תשמור עליך, וממנה הטל של תחיה לקום בתחיית המתים שאז יתגלה שהמיתה היה רק כמו שינה וכלשון רבותינו ז"ל במיתת הצדיקים כד דמך וכו' לשון שינה, וכן נקראו האבות ישיני חברון וכמו שאמרו ז"ל דהקדוש ברוך הוא מראה לצדיקים שכרן קודם מותן וישינים להם והשבע לעשיר איננו מניח לו לישן שמוליכין אותו לישיבות של תורה כמו שאמרו ז"ל ועל כן יום ברכת גבורות במחיה המתים שזהו תוקף הגבורה כשאין לו הפסק והשפלה ומות לשון השפלה כמו שאמרו בתנחומא פרשת ויחי ועל כן עני וסומא וכו' נקראים מתים שהם בתכלית השפלות בעולם הזה מרוחק מכל טובה. ותח"ה הוא בירור שהמיתה טוב מאוד כמו שאמרו בבראשית רבה וכמו השינה כי בקומו נעשה בריה חדשה ומחליף כח וגבורה וזהו שלימות הגבורה האמיתות כשקיימת לעולמי עד שזהו כשאין בה שום חולשא להפסיק כח הגבורה ולבטלה וגבורת עשו בהיפך בעולם הזה נראה בתכלית התוקף וסופו לאבדון ואין זו גבורה על האמת כלל רק מצד הדמיון בעולם הזה.