ישראל קדושים · פרק ז׳, א׳

הקטע במלואו, בנוסח המקורי.

ופעם ראשון שנזכר בתורה מלת קדושה הוא אצל יום השבת מיד בבריאת העולם בפרשת בראשית ויברך וגו' ויקדש אותו. וקבלתי שבב"ר וענין במקום שמלה זו נזכר פעם ראשונה בתורה שם הוא שורש הענין. וכן שורש הקדושה שישנו בעולם הוא קדושת יום השבת שהיא קדושה קביעא וקיימא שקבע השם יתברך בעולמו זמן מיוחד לברכה וקדושה שבירכו וקידשו. והקדושה נמשכת מהברכה שהיא השפעה עליונה. וממילא כשמקושר לשלמעלה נמשך עליו רוח קדושה מלמעלה. וזהו עיקר הקדושה לזכות שהשם יתברך מקדשם אבל הכנת אדם לקדושה מה היא חשובה וכמה יכול לקדש עצמו, וגם זה אינו אלא אחר שקידש השם יתברך יום השבת ונתן קדושה בזמן, מזה נמשך גם למקום ולנפש. ובמקום הקדושה הראשונה היה בהר האלהים חורב דשם נאמר למרע"ה בפרשת שמות המקום וגו' אדמת קודש. ולפי שכבר נתקדש אז למ"ת משבא משה לשם שהיה מוכן לקבלת תורה עליו. ובנפש מתחלה ביציאת מצרים הבכורות קדש לי כל בכור. ואחר כך במ"ת כל ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש. כי הכהנים הם הקדושים כמו שאמרו לקדשו לכהנו לי ועוד טובי. ובבכורות שמשו בכהונה עד העגל ובמ"ת נעשו כולם ממלכת כהנים והיינו גוי קדוש והכל מצד השם יתברך דיעקב בחר לו יה בלא שום טעם כמו שאמרו הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב וגו'. ומבטן נבחר יעקב בטרם השתדלותו. וכמו שאמרו בבראשית רבה (פרשה ס"ג) על פסוק ויתרוצצו, בטרם אצרך וגו' ועל פסוק ויגדלו, משל להדס ועצבונית וכו'. ואף דשניהם בבטן א' צאצאי יצחק ורבקה ותאומים דטיפה אחת ונחלקה לשתיים כמו שאמרו ביבמות (צ"ח.) ואם כן היו שוים ממש במחשבה וכונת הלב ובמעשה ואין חלק להשתדלות וכונת יצחק ורבקה גם כן בזה. ולא לחנם נקרא בשם אח כי יש לו אחוה ממש שהרי גם עשו נקרא בקידושין (י"ט.) ישראל מומר, דמתולדתו היה ישראל ומסתמא דנימול לח'. אלא שאחר כך המיר ורק בזרע יעקב גם ישראל מומר יש לומר דין ישראל לכל דבר אבל קודם שנבחר יעקב היה אפשר להמיר שיאבד שם ישראל. וזה היה אחר שקיבל יעקב הברכות ותחלה טעה בו יצחק לברכו. והברכה היא גורמת אחריה המשכת הקדושה כנ"ל. דחשבו כלי מוכן לקדושה דעל כן נוצר בכור ואף דעדיין לא נתקדשו בכורות. אבות קיימו כל התורה כולה וידע דעתידין בכורות להתקדש. אבל באמת יעקב נטל ממנו הבכורה והברכות כי הכל שייך לו באמת והבכורה קודם אף דהקדושה אחר הברכה כי הבכורה לא היתה אז' הקדושה עצמה רק הכנה לקדושה. והוצרך ליטול כל זה בעקבה מעשו. שמצד דמיון העולם הזה היה נראה תחלה דהכל לעשו כי כך ברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא כמו שאמרו בריש ברכות דעל כן הקדימו קריאת שמע של ערבית כי הקריאת שמע שהוא הכרת היחוד על זה היה עיקר ברייתו של עולם ולא נתנו אלא לישראל דעל כן אומרים שמע ישראל וגו'. וברישא צריך להכיר מתוך החושך וההעלם כי זה היה כל ענין הבריאה דזה לעומת זה עשה אלהים ממש זה דומה לזה. וזה כל האדם בעולם הזה להכיר ולהבדיל הטוב מן הרע וזהו האחוה דעשו ויעקב. כי אין לך שום צדיק שלא יהיה לו כנגדו חבר רשע שהוא מחובר בהתחברות לו מצד הזה לעומת זה שעשה האלהים. ומצד הערבוביא דטוב ורע שנעשה אחר חטא אדם הראשון יש בכי אם עירוב טו"ר. ועל שה אמרו חגיגה (ט"ו.) כל אחד יש לו וכו' זכה צדיק נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן. נתחייב רשע נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם, ולא לחנם קראוהו חבירו על כרחך דעל ידי כן חיבור יחד דעי"כ אחד יוכל לטול חלק חבירו זה בטוב וזה בהיפוך.
נחלת הכלל · R' Zadok -- Yisrael Kedoshim

על המקור הזה

הטקסט מובא מתוך ישראל קדושים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.